ביום ששי בחרה רשת המקומונים של עיתון “הארץ” להציף את המדינה בכתבת התקרבנות אלימה ושותתת דם של יצחק לאור. צירוף מרתק, גם אם פתטי, של אלימות דורסנית תוך כדי חשיפה מתבכיינת של פצעים מדממים, לכאורה.
בתגובתי למספר המילים המורעלות שהנ”ל כיוון אלי אישית, כתבתי בעיתון שהדברים אינם ראויים לתגובה. ואכן, לגופו, כתב השטנה הארסי הזה, השונא אדם ומאוהב בעצמו עד כדי מבוכה, אינו ראוי להתייחסות כלשהי. הפרנויה, המגלומניה ושאר הבעיות זועקים ממנו בכוחות עצמם, ואינם זקוקים לתיווך או לפרשנות. אך רבות ורבים קראו בודאי את הדברים, ואולי חלקם מבקשים לשמוע תגובות. ולכן אומר מספר מילים על מספר נקודות.
(את הדברים, אגב, קראתי באיחור של מספר ימים, ולכן תגובתי המאוחרת, כי בשעה שהתפרסמו ביליתי בטיול סוף שבוע אביבי עם בן זוגי, שהיה משועשע לשמוע שאני “שונאת ארוס”, כמו כל “נודניקיות המגדר”, “הפמיניסטיות עם אג’נדה”, שנואות נפשו של לאור. שנאת נשים כמו זו שנשפכה מעטו של המשורר, ביחד עם האגוצנטריות הצדקנית המתקתקה שריחפה מעליה, מעוררת חשש שמא הוא לא הרבה לבלות בקשרים אנושיים עמוקים, אינטימיים, עם אישה, נשים, או אנשים בכלל; שהרי המגדר לא באמת משנה כשמדובר ביכולת לאינטימיות. מדבריו, דומה שכשהוא מדבר על שנאת ארוס – הוא יודע על מה הוא מדבר. חבל שהוא מייחס זאת לפמיניסטיות – כמה קל לשחזר סטראוטיפים בנאליים עתיקים – במקום לבחון את עצמו).
המחיר שכן משולם. הדבר החשוב ביותר שעולה מדבריו של לאור, לעניות דעתי, הוא שקרבנן של אשכר, הגר ואחרות לא היה לשווא. האיש שעל פי עדותן פגע בהן, והצליח להשתיקן לא רק עשרות שנים – אלא גם לאחר שנחשפו – משלם מחיר, ולו בעיני עצמו. וזה הרבה מאוד, וחשוב מאוד שרבים יראו. יראו וייראו.
בשונה מפרשת מוטי אלון שנחשפה באותו זמן, פרשת לאור לא הצליחה להתפוצץ ולא עוררה את ההדים שראוי היה לה לעורר בתקשורת ובשיח הציבורי. זאת מפני שהגופים הגדולים השולטים בשיח הציבורי עשו הכל כדי להשתיק ולמנוע את התחוללותו של השיח שצריך היה להתפתח. אבירי החופש כמו עיתון הארץ – על רשת מקומוניו – אוניברסיטת תל אביב, ו”כוכבי על” השולטים ביד רמה בחלקים גדולים של התקשורת הישראלית (ראו ירון לונדון ובני ציפר) עשו הכל כדי להגן על “שמו הטוב” של הקוזק הנגזל. התוצאה היתה שלמרות שידור מרשים בתעוזתו של תכנית המקור של ערוץ עשר, שהציג נשים שהעידו בשמן המלא ובמחיר אישי כבד, שום סערה לא התחוללה. לא טורים, לא כתבות, לא תכניות-דיבור ברדיו – דממה תקשורתית, עד שעבר זעם, והאיראנים, והמוסד, והיחסים עם אנגליה וארצות הברית הרדימו, השכיחו, העבירו הלאה. שתיקה כזו לא נפרשת על פרשה “עסיסית” כל כך במקרה, אלא בידי מי שבידם הכוח לעשות זאת. והם עשו. אשכר, הגר ואחרות חשו, בודאי, שקרבנן הגדול לא הניב פרי. שהן שלמו מחיר יקר של חשיפה, והנאשם על ידיהן נותר ללא פגע. והנה, הוא חושף בפנינו עמוד אחרי עמוד, שלא כך הדבר. הוא נפגע עד עמקי נשמתו. הזמן עמד עבורו מלכת. הוא כלוא בכאב הפגיעה, החילול, החדירה אל תוך המרחב הפרטי שלו. הוא בוש בעיני בנו, שבפניו הוא נאלץ לשוב ולהצטדק. הוא מאוכזב עד מוות מ”חברים”, שלא התגייסו למלחמת חורמה למענו (מן הסתם מפני ששמעו לא אחת על התנהגותו “גסת הרוח”; אבל זה לא עולה בדעתו; הוא רק יודע להאשימם בהתקרנפות).
החשיפה, הכאב, הקרבן של אשכר ואחרות לא היו לשווא. וזה חשוב לא רק בשביל תחושת הצדק של הקרבנות, שהיא חשובה. זה חשוב גם עבור אחרים. כי ישנם פוגענים לא מעטים. בין שנאסרו בשנת 1972 בגין אומץ לב חסר תקדים ובין שעשו מעשים מדהימים אחרים לטובת האנושות. חלק מן השמות מוכר לכל – אך טרם יצאו החוצה. וטוב שכל הללו יראו – כפי שבודאי ראו – את המחיר שמשלם מי שפוגע ונחשף לבסוף, גם אם אחרי שנים רבות. ואולי, אם יעשו חשבון בזק, לפחות יפסיקו לפגוע מעכשיו והלאה. כי את שנעשה כבר אי אפשר להשיב, אבל אפשר לא לפגוע בעתיד. כי, כפי שלאור מוכיח, שחור על גבי לבן, לא לעולם חוסן. אמנם כאבו נראה קטן לעומת הכאב שגרם, על פי הכתבה ב”המקור” לנשים רבות, אבל בעיני עצמו הוא סובל ייסורי תופת. כדאי לזכור ולהסיק מסקנות…
“אונס שני”. אונס שני הוא ביטוי שנטבע בפמיניזם האמריקאי לפני כארבעים שנה, והוא מתייחס למה שמערכות המשפט, ו/או התקשורת ו/או השיח החברתי מעבירות את קרבנות האונס המעזות להחשף ולהצביע על תוקפיהן. הנבלה שלאור עושה לאשכר אלדן ב”אני מאשים” שלו היא דוגמא מושלמת של “אונס שני”, ואפשר בהחלט להשתמש בה להוראה, גם בחוגים למגדר (שהוא כה בז להם), וגם בפקולטות למשפטים. אינני רוצה לחזור על דבריו של לאור ביחס לאשכר, כדי לא להעמיק את הפגיעה שהוא פוגע. די שאומר כי הוא מציג את המתלוננת עליו כ”קרבנית סדרתית”, “מסכנה”, “מנסה להתקבל בכל מחיר”, ומריונטה המנוצלת על ידי כוחות השחור הפמיניסטיים, אותן מגדריות-מקצועיות עם אג’נדה. מה שלאור עושה בכתיבתו החד צדדית, שאינה פתוחה לשאלות של עיתונאים מן הצד השני, הוא בדיוק מה שעורכי דין של נאשמים באונס נהגו לעשות למתלוננות על אונס – וממשיכים לעשות גם היום, כששופטים מתירים להם. זה נקרא “רצח אופי”. הצגת המתלוננת כמוטרפת שאי אפשר להאמין למילה שהיא אומרת, ובודאי לא לעדותה על אונס.
פעמים רבות “האונס השני” עובד: נשים מתמוטטות. הנאשמים מזוכים. הקרבנות מבלות את שארית חייהן בתחושת חורבן והשפלה מוחלטת. היו שהתאבדו. ורבות רבות בוחרות לשתוק כדי לא לחשוף את עצמן לזוועה הזו, וכדי להישאר עם אונס אחד, במקום שניים. לכן יש לכבד ולהעריך ולחזק כל כך נשים שכן מעזות להחשף ל”אונס השני” הנורא הזה. לכן צריך להלחם בו בכל מחיר, ולהכיר בו כמלחמת חורמה של אנסים וחבריהם הרבים להשתקת הנאנסות. כי זה מה שזה. זו המלחמה. מלחמה, אגב, של נשים עשירות ועניות כאחת, שאינה סותרת ואינה פחותה מן המלחמה על שכר המינימום של נשים (אני אומרת דברים אלה כי לאור ניסה, שוב, במהלך בנאלי עד כדי מבוכה, לפלג בין נשים על בסיס מעמדי, ולטעון כי המלחמה נגד אנסים היא מלחמתן של העשירות, במקום המלחמה ה”ראויה” על מצבן הכלכלי של העניות. למעשה, כל פמיניזם המכבד את עצמו נאבק על שני הצירים הללו, כמו הרבה מן הפמיניזם הישראלי. כל ארגון וכל פעילה מתמחים, בדרך כלל, יותר באחד מאשר באחר, אבל ביחד המאבק הוא על מכלול סוגי הפגיעה המגדרית). אז איך זה עובד, “האונס השני”.
ברור שעצם ההתייחסות המשפילה, המזלזלת, המעליבה אל המתלוננת עושה את שלה. אבל יש כאן טקטיקה קלאסית מובנית יותר. מה שלאור עושה לאשכר זה לחשוף אותם חלקים בביוגרפיה שלה שגורמים לה להראות “לא הבתולה הצדיקה שזר מטורף התנפל עליה בחושך והכריע אותה בכוחו העודף”. הוא משתמש בדיוק בטקטיקה השמרנית, הפטריארכאלית, שאותה הוא לכאורה מגנה בסוף דבריו ומייחס לגברים אחרים, אלה שמחוקקים נגד פגיעות מיניות בנשים. על פי הטקטיקה הזו, יש נשים “טהורות”, שעליהן יש להגן מפני אונס, ולהן צריך להאמין. לעומתן, ישנן נשים “מופקרות”, מיניות, “זונות”, חסרות כל כבוד, שאי אפשר להאמין לאף מילה שלהן ואין מה לנקום את פגיעתן, כי אין להן לא בתולים ולא תום. במשחק אכזרי זה, תפקידו של נאשם לחשוף שהמתלוננת עליו היא “זונה” ולא “בתולה”. בכך הוא משדר מיד שהיא אינה ראויה לא לאמון ולא להגנה. וכך אכן לאור עושה. ברשעות מפלצתית מעוררת חלחלה. מלאכתו קלה, כי אשכר היא אישה כותבת וחושפת. היא מתארת חוויות שעברו עליה בילדותה ובבגרותה. היא אומרת במילים גלויות דברים שנשים אחרות בקושי מעיזות לחשוב מדי פעם בחושך. דבריה נועזים ובוטים. הם לא קלים לעיכול.
לאור אוסף קובץ של דברים כאלה, ותופר דמות של מתלוננת מינית עד טרוף (אוננה בילדותה!!; מפנטזת על ערבים!!), שנפגעה מינית (הפשיטו אותה בבית הילדים והיא פחדה מכך!), ולפעמים מתענה במהלך משגל (חשה שהגבר שדש בגופה מצטרף לשורה ארוכה של חבריו שקדמו לו שם). וכמובן – אישה שאחרי שניסתה להתחבב על גברים ולא הצליחה – מנסה עכשיו להתחבב על פמיניסטיות שונאות ארוס, על ידי תפילת האשמות שווא על גבר. דמות זו שהוא בונה היא האישה המינית שאין להאמין למילה שהיא אומרת, בודאי לא כנגד גבר, בודאי לא בהקשר מיני. זו דמות שלא ניתן לפגוע בה מינית – כי היא כבר פגועה עד היסוד; כי היא חיה על הפגיעה, משחזרת אותה, ממציאה לעצמה אותה, כי זה מה שהיא יודעת. זו דמות שבצורך החולני שלה להתחבב – תגיד מה שישא חן, מה שאופנתי באותו רגע, ובלבד שיאהבו אותה.
אינני מכירה את אשכר. מעולם לא פגשתי אותה. כמו כל קוראי כתב השטנה של לאור, אינני יכולה לדעת דבר על כאביה, על הפגיעות שנפגעה, על “שפיותה” או על אמינותה. אבל אני יודעת בוודאות שכשמשתמשים בטכניקה משומשת היטב של רצח אופי, טכניקה שיש לה היסטוריה עתיקה של הצלחה – אני מתעלמת ממנה לחלוטין. אני מוחקת אותה מן הפרוטוקול. כי רצח האופי הזה הוא הוא “ציד המכשפות” שלאור טוען שמתבצע בו. בהתעללות שהוא מנסה להתעלל באשכר הוא מעיד על עצמו בדיוק למה הוא מסוגל: לחוסר האנושיות, להעדר האמפתיה שמאפיינים גם תקיפות מיניות. “אונס שני” מעיד שאדם מסוגל, אולי, גם ל”אונס ראשון”. מה שאני יודעת על אשכר מתוך מבחר הציטוטים שלאור בחר להזין אותי בהם, שבילדותה היא נתקלה במעשים מיניים שפגעו בה והיא חששה מהם. שהיו לה יצרים מיניים בגיל צעיר. שהיא נפגעה על ידי גברים במהלך חייה, ולעיתים חשה שהפגיעה היא מגדרית מובנית. שהיא מקשרת בין פגיעות מיניות ופגיעות לאומיות.
אז מה כל זה אומר? שהיא בן אדם. שהיא אישה רגישה, מודעת, מעמיקה. שהיא רפלקטיבית, חושבת על הדברים שקורים לה, ולא מפחדת להתמודד עמם. שהיא מעזה להגיד במילים מה שרבות רבות מעדיפות לשכוח, להדחיק, לא לדעת ולא לחשוב. זה אומר שהיא אישה חזקה ואמיצה. האם היא אמינה? האם היא נורמאלית? הדברים שלאור מצטט מתוך כתביה אינם מעידים לכאן או לכאן. בין השאר כי הם טיפה מגמתית בים הגדול של אישיותה של אישה שחיה חמישים שנה. ובהעדר סיבה חזקה ומשכנעת לחשוב שהיא אינה אמינה או נורמאלית – אין לי שום סיבה לפקפק בכך. ממש כמו לגבי כל מתלוננת אחרת על פגיעה מינית. ורבות רבות מוצגות כמטורפות ודוחות. ואגב, אנשים שעברו פגיעה קשה, לרבות פגיעה מינית קשה, די קל להציג כמשוגעים ודוחים. זה נקרא רצחת וגם ירשת…
אגב, בכל ההאשמה הנבזית של אשכר כמטורפת בלתי אמינה אין שום התייחסות לשאלה למה בחרה לתפול את השקר הנורא הזה דווקא עליו, על לאור, ולא על רבבות האנשים האחרים שלשיטתו של לאור פגעו בה כל חייה. אין גם התמודדות עם השאלה למה בחרו כך גם שאר העדות שהעידו על התנהגותו הפוגענית כלפיהן. כל מה שיש ללאור לומר, בבוז עמוק, בתשובה לשאלה מתבקשת זו – כי אני לאור הגדול מכולם, ואלי נטפלות המטורפות. הייתי אומרת שתשובה כזו מעוררת חשש לגבי מצבו הנפשי דווקא של לאור.
“אונס לייט”. לאור מנסה לטעון שאשכר עצמה התייחסה אל האונס שהיא טוענת שנאנסה כאל “אונס לייט” ורק אחר כך הפכה אותו ל”אונס ודאי”. אבל כשאשכר השתמשה בביטוי אונס לייט היא עשתה זאת בכאב, בסרקזם ובהתרסה נגד מי שחושבים שיש דבר כזה “אונס לייט”. כי אין דבר כזה “אונס לייט”. אונס הוא אונס הוא אונס. ממש כמו שרצח הוא רצח הוא רצח. אונס הוא חדירה לתוך גופה של אישה – או של גבר – ופלישה לפרטיות העמוקה ביותר תוך השפלה ורמיסה של הסובייקט וזכותו להציב גבולות. אונס הוא אלימות מינית חמורה המתיימרת להפוך אדם לאובייקט לשימושו של אדם אחר. דבריו של לאור מבטאים הבחנה שלו בין “אונס לייט” לאונס “אמיתי”. טענתו היא כאילו שאשכר התחילה בהאשמה זניחה, על “אונס לייט”, ורק אחר כך, כשראתה שזה עובד ומעורר עניין, עברה להאשמה ב”אונס אמיתי”. כלומר – מתוך דבריו יוצא שלאור מאמין ב”אונס לייט” לעומת “אונס אמיתי”. מה זה אומר? שאולי הוא אכן לא מבין שמה שנדמה לו כ”אונס לייט” הוא בהחלט ולחלוטין “אונס אמיתי”. אולי כשהוא אומר שמעולם לא כפה את עצמו על אישה הוא מתייחס ל”אונס אמיתי”, ולא מבין שגם “אונס לייט” הוא אונס, על כל המשתמע מכך. כפי שמתארת אשכר את חוויתה מן המפגש המיני אתו. במקום להתבכיין ולהתנפל על כל העולם, אולי היה כדאי שינסה להבין. זו תמיד התחלה טובה.
“מוטרדות”, ו”אין מוטרדות” והמבחן הפלילי. לאור שב וכותב ושב וכותב ושב וכותב (עריכה לא היתה מזיקה לטקסט שלו) שבהעדר “נאנסות” שיעידו נגדו – ציד המכשפות סביבו התייחס שוב ושוב ל”מוטרדות”. מילה שהוא יורק בבוז כה רב עד שהרוק פוגע בקוראת מעבר לצג המחשב. כאילו “מוטרדות” זו איזו קטגוריה זניחה, שולית, עלובה, שהומצאה אך ורק כדי למרר את חייו. מעין דחליל חסר משמעות, צדקני ושמרני, שנועד למרר את חייו פשוט כי הוא יצחק לאור, הגדול מכולם.
דומה שלאור לא שם לב ש”שינו את הכללים…”. ולא ששכחו להגיד לו… אילו טרח לשים לב למציאות שסביבו, ולא רק לפופיק של עצמו, היה אולי יודע מה שיודע כל ילד, שמזה עשר שנים אסור בישראל להטריד מינית. שהטרדה מינית, של נשים וגברים, של הטרוסקסואלים והומוסקסואלים, של כל בן אנוש, אסורה על פי החוק למניעת הטרדה מינית. כדי – כפי שאומר החוק – להגן על כבוד האדם, על חירותו, על פרטיותו ועל זכותן של נשים לשוויון. הטרדה מינית כוללת, בין השאר, התייחסות חוזרת למיניותו של אדם שהראה שאינו מעוניין בכך. הטרדה מינית כוללת, בין השאר, ביזוי והשפלה של אדם על רקע מינו או מיניותו, לרבות נטייתו המינית. התייחסות ל”מחלבות” של אשה, אם הכוונה לשדיה, בהחלט יכולה להחשב הטרדה מינית. כמו התבטאויות רבות אחרות שיוחסו ללאור ב”המקור”. אם הוא אכן אמר אותן, אז יתכן שעשה מה שהיום מוגדר בחוק “הטרדה מינית אסורה”. יתכן שכשאמר את הדברים הם עוד לא היו אסורים. זה לא הופך אותם לצדיקות גדולה שיש להתגאות בה… זה פשוט מסביר למה נחקק החוק…
החוק למניעת הטרדה מינית קובע שהטרדה מינית אסורה היא עבירה פלילית שדינה מאסר. מה שאומר שהדברים שלאור מלגלג עליהם בבוז הם אסורים מאוד. ממש ובאמת. וברצינות. אבל החוק גם קובע שהם עוולות אזרחיות. אישה יכולה לא לפנות למשטרה ולהגיש תביעה אזרחית על נזיקין, וזו עדיין תהיה הטרדה מינית אסורה. וכמובן, אישה רשאית לבחור לא לפנות כלל לערכאות המשפטיות, כפי שעושות מרבית הנשים במרבית המקרים. מה שלא אומר שמה שנעשה להן איננו הטרדה מינית אסורה. פניה למשטרה או למשפט בכלל איננה הוכחה שמה שקרה לאישה הוא הטרדה מינית, וממש באותו אופן אי פניה למשטרה או למשפט בכלל איננה הוכחה שמה שקרה לאישה איננו הטרדה מינית.
לאור משתמש שוב ושוב ב”הוכחה” ש”לא פנו למשטרה, ולכן לא היתה הטרדה מינית אסורה”. אבל זה שלא פנו למשטרה מעיד אך ורק על דבר אחר: שלא פנו למשטרה. על מרבית מקרי האונס ומרבית מקרי ההטרדה המינית נשים לא מדווחות ולא מתלוננות במשטרה. זו עובדה. בין השאר, כפי שציינתי, כדי לא לעבור את האונס השני מידי אנשים כמו לאור. כדי לא להראות בעיתון כפי שנראית אשכר. בין השאר כדי להגן על בני משפחותיהן. בין השאר כדי לא להישאר עם הטראומה ולשקוע בשנים מתישות של הליכים פליליים. העובדה שנשים לא מתלוננות במשטרה לא אומרת שהן לא הוטרדו. מובן שהיא גם לא אומרת שהן כן הוטרדו. היא פשוט לא אומרת שום דבר.
קשר למציאות. חשוב לציין כי רבים מאוד מדבריו של לאור “אינם מדויקים”. בלשון המעטה. כך למשל הפנטזיה הפרנואידית המטורפת בראשית הדברים על קשר פמיניסטי מתוכנן ומתוזמן היטב, ממש קונספירציה של “דודות זקנות ציון” השולטות בעולם ובבלוגוספרה ויום בהיר אחד החליטו להרוס אותו (אגב – למה? לכך אין לו תשובה, חוץ מזו המגלומנית שכבר הזכרתי: כי הוא לאור, הגדול מכולם, והדברים הללו קורים רק לו). אינני אחת הבלוגיסטיות הללו, ואיני מכירה את כל הפרטים, אך מה שברור מכל לכל ספק הוא שלא היתה מעולם קנוניה כזו, כשם ששלוש הבלוגיסטיות הללו אינן חולשות ואינן שולטות בכלום. הן ממש לא שלוש המכשפות של מקבת, שלאור מנסה לעשות מהן. פרנויה מגלומנית כבר אמרתי?
מה שאני יכולה לתרום זו חשיפה של האמת שמאחורי “חוסר דיוק” אחד, הנוגע אלי. לאור טוען שהפמיניסטיות לא הצליחו במזימתן. הנה, אני רציתי לדבר עליו בהרצאה באוניברסיטת תל אביב ביום האישה הבינלאומי, ולכן ביטלו את הרצאתי שם. המציאות היתה כזו. החורף יצא ספרי החדש “זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית”. ארגון אל”ה של קמפוס תל אביב רצה לקיים ערב עיון לכבוד הספר, והזמין שתי דוברות ודובר שידברו על הספר ועל הטרדה מינית. אני, כמחברת הספר, הייתי אמורה להגיב לדבריהם של שלושתם. במקרה גמור, הערב נקבע בשבוע של ה-8 במרץ.
לפני הערב, רציתי לפרסם מודעה עליו בעיתון שתזמין אליו את הקהל הרחב. המודעה נועדה להיות ממומנת על ידי ההוצאה לאור ועל ידי, בעלת השמחה, ולהזמין לאירוע. בראש המודעה מניתי שמות של מספר מקרים אקטואליים, המעסיקים את הציבור בסוגיית ההטרדה המינית, לרבות “פרשת אלון” ו”פרשת לאור”. ההתייחסות המזערית הזו נועדה להבהיר את הרלבנטיות הן של הספר והן של הערב לשיח הציבורי האקטואלי. למיטב ידיעתי, לאיש מן הדוברים לא היתה כוונה לדבר על לאור. הערב נועד לעסוק בספר…
אוניברסיטת תל אביב הטילה וטו על איזכור שמו של לאור במודעה מטעמי ומטעם ההוצאה, ככל הנראה כדי לגונן עליו. בתגובה, ביטלתי את הערב. לא רציתי ערב במוסד המגונן על מי שהוגשה עליו תלונה פלילית על אונס; מוסד הפוגע בחופש הביטוי ומצנזר איזכור לגיטימי ורלבנטי. כך שלא היתה כאן הרצאה שלי, לא היתה כוונה לדבר על לאור, לא לרגל יום האישה, ולא ביטול מצד האוניברסיטה. הכל הפוך… די בדוגמא אחת זו כדי להמחיש את העדר הקשר בין תפיסת המציאות של לאור ובין המתרחש בעולם. למיטב ידיעתי, דבריו רצופים ב”אי דיוקים” כאלה, המעוותים את המציאות לחלוטין. אלמלא כל הנושא היה עצוב, זה היה מצחיק… כמו הידיעה שלו על שנאת הארוס שלי. ושל אורלי לובין.
עיוורון מוחלט ליחסי הכוחות. לאור מציג את עצמו כקרבן האמיתי והיחיד של כל הפרשה (ממש כפי שהשמאל טוען שישראל מציגה את עצמה ביחס לפלשתינאים). הוא מציג את עצמו כמין דוד, שגלית ענק של פמיניסטיות מתנפל עליו. וחרב אין ביד דוד. רק קלע ומספר אבני נחל. ושום שותפים. אבל האמת היא הפוכה. לאור מקושר היטב. לימינו ולשמאלו לא רק אלוהים אדירים, אלא גם מוסדות חזקים המשפיעים על דעת הקהל ושולטים בערוציה. מי שטוענות שהן קרבנותיו, לעומת זאת, הן אכן בודדות במערכה. כל מה שיש להן זה הבלוגוספרה ושמן הטוב, להעלות לעולה. אם יש דוד בסיפור הזה – זה הן. לא להתבלבל. לאור לא מסוגל לראות זאת. כשם שהוא יודע שישראל אינה יכולה לראות זאת ביחס לפלשתינאים.
אגב, במהלך דומה, לאור שב ומייחס לאחרים את מה שהוא עצמו עושה, ומתיימר לעשות טוב יותר מהם את מה שהם עושים. כך, למשל, הוא מאשים את אשכר שההתייחסות למה שהיה ביניהם כאל אונס – עושה זילות לאונס בכלל. אבל מי שמזלת את האונס זה הוא, כמובן, בהתייחסו ל”אונס לייט” כאילו קיים דבר כזה. כך הוא מאשים את כל המתלוננות, ואת התקשורת, ואת הפמיניסטיות המקצועיות. זו עוד תחבולה רטורית כל כך זולה ובנאלית שמביך להצטרך להתייחס אליה. אבל כדאי, כי לאור עושה זאת לכל אורך כתיבתו. כך, הוא פמיניסט יותר מכל הפמיניסטיות, ואילו הן רק פמיניסטיות בכאילו, כי יש להן אג’נדה, וכי זה משתלם להן. כך הוא כותב בדם ליבו, וכל האחרים רק מתלהמים ומתנפלים ותוקפים ופוגעים. הוא לא, חלילה. וכך הוא קרבן ציד המכשפות, לא הנשים שהוא רודף, ובראשן אשכר. אוי.
האיום בתביעת הדיבה. את דבריו לאור חותם באיום לא מסותר לתבוע דיבה את כל היוצאים נגדו, כמוני למשל. לא רק את ערוץ עשר, הוא מדגיש, אלא את כולנו, כל מי שהעזה והעז לצייץ ולפגוע ברגשותיו. וכך אכן יאה. יגיש תביעת דיבה, ויוכיח בכך לא רק את צדקתו, אלא את אמונתו העמוקה בחופש הביטוי שהוא תובע לעצמו. האיש שטוען אפילו בכתב ההגנה של עצמו שמותר לו להיות גס רוח ופוגעני, כי זה חופש הדיבור שלו – ייצא לתבוע את מי שמעיזים להגיד כלפיו שמה שעדות מעידות עליו הוא בלתי נסבל. יפה. מעבר להיפוך האירוני המשעשע הזה, אני חושבת שטוב יעשה לאור אם אכן יתבע דיבה. כך יוצגו הדברים בהרחבה בפני הציבור, עם עורכי דין משני הצדדים שיוכלו לשאול שאלות צולבות גם אותו, ולא רק את העדות. הוא את מלאכת ההרס שלו בהן כבר עשה, אבל דאג היטב להסתתר מאחורי עמדה מבוצרת של כתיבה חד צדדית שלא עונה לשאלות לא נוחות. הגיע הזמן שעורכי דין יזכו בזכות לשאול אותו מספר שאלות. וכולנו נביט ונלמד.