במוצאי יום השואה נתקלתי, בספרו של דוד ביאל ( מ – 1986, “עצמה והעדר-עצמה בהיסטוריה היהודית”, באנגלית), במשפט שמשך את תשומת לבי (עוד יותר מאחרים). אולי כבר לא מקורי, אבל מה כבר יכול להיות מקורי? חשבתי שמן הראוי להתעכב עליו, לרגע של דומיה.
ביאל מוחה על המיתולוגיזציה של ההיסטוריה היהודית, על פיה מתחלקת ההיסטוריה היהודית לתקופות ברורות של שחור-לבן: עצמה מדינית לפני חורבן הבית ומאז הקמת מדינת ישראל, והעדר-עצמה מדינית בכל מאות השנים שבתווך. בניגוד לגישה זו, הוא מצביע על הגילויים הייחודיים, המתוחכמים, העמוקים והיציבים של חיים מדיניים יהודיים לכל אורך ההיסטוריה היהודית.
בהקשר זה הוא מזכיר את התפיסה המקובלת, על פיה הפסיביות נעדרת- העצמה של יהדות השואה היתה בבחינת המשך והתגלמות שיאה של הפסיביות נעדרת- העצמה של מאות שנות היסטוריה יהודית באירופה. גישה זו, לשיטתו, הנה מיתולוגית, חסרת בסיס, ומטעה.
” יהודי השואה אינם מסמלים את שיאה של היסטוריה פסיבית ונעדרת-עצמה; הם מסמלים את אזלת ידו של היחיד נוכח המדינה המודרנית שירדה מן הפסים. הדרכים הספציפיות בהן טיפלו הנאצים ביהודים היו ייחודיות בהיסטוריה, אך החוויה היהודית של השואה, ככלל, מזכירה, למרבה הטרגדיה, חוויות רבות אחרות במהלך מאה העשרים” (באנגלית, עמ’ 144).
אכן, קורה שמדינות מודרניות מסתחררות בטירוף מבעית ואזרחים ניצבים נדהמים, מאובנים, חסרי אונים. טירוף המערכות גדול מכדי להתמודד, או אפילו להתעשת מספיק כדי לחשוב, להבין ולטקס עצה. התוצאה: שיתוק, פסיביות, ציות, כניעה, התאבדות.
לא “כצאן לטבח” אלא כאזרחים שפויים במצבים מדיניים מטורפים, חסרי מעצורים, שהיו ועודם.
פרספקטיבה מבהירה? מעודדת? מנחמת? מפחידה?
והשאלה הגדולה מכל, כמו תמיד: אז מה הלקח?