ה-25 בנובמבר, יום המאבק באלימות המגדרית, הוא “יום הזכרון של נשים”. זה היום בלוח השנה בו אנו זוכרות את קרבנותינו במלחמת ההתשה הרצחנית שמנוהלת נגדנו מזה אלפי שנה על ידי גברים אלימים.
 
זה היום בו אנו מרכינות ראש נוכח כאבן של ילדות שנפלו קורבן לגילוי עריות מצד אבות, אחים, סבים, דודים ו”קרובים” אחרים; ושל ילדות שתחילה נפלו קורבן לקרוב משפחה, ואחר כך לסרסור, שדחף אותן להתמכר לסמים ולזנות, והפך אותן לחפץ מיני שאפשר למכור אותו שוב ושוב ושוב לכל דורש, עד שהוא נשחק ומתכלה. אנו זוכרות את הילדות שפגעו בהן, ועינו אותן, וקיפדו את חייהן, בין אם בהקשר של “כבוד המשפחה”, ובין אם “סתם” ברוע, באטימות, באדישות. זה היום בו אנו זוכרות גם את רוז עצובת החיוך, ילדה שאף אחד לא אהב מספיק כדי להגן עליה מפני פגיעות בלתי פוסקות מצד בני משפחתה; פגיעות שהסתיימו ברצח. ואת כל הילדות שנופלות קורבן ברגע זה ממש, ואת אלה שיפלו קרבן בימים הבאים, בשבועות הבאים ובחודשים הבאים.
 
ה-25 בנובמבר הוא היום בו אנו מתייחדות עם נשים שנפלו קרבן לאלימות יום יומית של בן זוג מתעלל; את אלה שהאלימות ה”אינטימית” המתמדת דכאה את רוחן והפכה אותן ל”נשים מוכות”; את אלה שהאלימות הכלכלית רוששה והשפילה אותן; את אלה שפרץ אלימות קנאי ורצחני קטע את חייהן. את הנשים שנאלצו להשאר עם בן זוג פוגעני כי מערכת המשפט הישראלית מנעה מהן אפשרות להתגרש ולהפרד ממנו. את אלה שנסיבות כלכליות, לחץ חברתי וחוסר ברירה הכריחו להשאר בבית מסוכן. ואת כל הנשים שגם היום, ומחר ומחרתיים ימשיכו לסבול התעללות פיזית ונפשית בביתן, ויירצחו בידי בן זוג קנאי ורצחני. בכל ישוב ובכל שכונה בישראל. ומספרן יעלה השנה, כי השפל הכלכלי, המיתון, האבטלה והמתח ילבו את האלימות המגדרית במשפחה ויעלו אותה לשיאים חדשים.
 
זה היום בו אנו נושאות על נס את גבורת השרדותן של נשים שנפלו קרבן למעשים אכזריים של אונס, “מעשים מגונים”, הטרדות מיניות. נשים צעירות שהושקו לשכרה ונוצלו על ידי אנשים שהן בטחו בהם ובילו איתם. נשים שנכפו מינית על ידי חברים, ולעיתים גם על ידי חבריהם של החברים. נשים שנסחטו מינית על ידי מעסיקים, קולגות, מרצים, כהני דת, רופאים, פסיכולוגים, מורים. נשים שבקשו צדק במערכת המשפט הישראלית – אך נתקלו בחומה בצורה של סחבת, אטימות או האשמת הקורבן. 
 
יום זיכרון הוא מטבעו כואב, קשה, עצוב. ימי זכרון נועדו להזכיר דברים שקשה לזכור. הזכירה קלה מעט יותר כאשר בעקבות יום זכרון מגיע יום עצמאות, אשר מפיח תקוה ומפיג במשהו את השכול והייאוש. אבל יום הזכרון של קרבנות האלימות המגדרית אינו מוביל ליום עצמאות. מצבן של נשים בישראל אינו משתפר, והוא אף עלול להחמיר עקב המשבר הכלכלי ותוצאותיו החברתיות. ילדות ממשיכות להפגע על ידי בני משפחה; צעירות ממשיכות להאנס על ידי קבוצות של צעירים אשר מסממים, חוטפים וכולאים אותן; סרסורים ממשיכים לשעבר נשים לסמים ולזנות כדי לנצלן; בני זוג אלימים ממשיכים להכות ולרצוח, ורבים ממשיכים להטריד מינית. מדינת ישראל ממשיכה למנוע מנשים את האפשרות להתגרש מבני זוג אלימים, וחלק משופטיה ושופטותיה ממשיכים להתעמר בקרבנות של אלימות מינית. למה? למה זה לא משתנה?
 
בין השאר כי כדי לשנות, להשתחרר, להשיג עצמאות, לא מספיק לזכור: צריך גם להלחם. צריך לעמוד ביחד, כקבוצה, להגדיר מטרות קולקטיביות, להציג דרישות ולהאבק עליהן. צריך לאחד כוחות, לישר שורות, להפגין סולידריות ולפעול יחדיו. וביחד גם עם גברים שאינם אלימים, אינם פוגעניים, אינם מנצלים, והם רוצים להשתתף במאבק. ביחד איתם צריך לדרוש מנבחרנו דיני נישואין וגירושין אזרחיים. לדרוש ממערכת המשפט יחס אנושי ומכבד. לדרוש מן המשטרה אכיפה והגנה. לדרוש ממערכת החינוך חינוך לשוויון ולכבוד הדדי. לדרוש ממקומות העבודה הגנה מפני הטרדה מינית והתעמרות. לדרוש מן הסובבים אותנו התערבות ונקיטת עמדה. לדרוש מעצמנו אומץ ותמיכה הדדית. יותר ויותר נשים בישראל מצטרפות למאבק – וכן גם גברים. אבל ארוכה עוד הדרך עד שמרבית הנשים – והגברים – יהיו חלק מן המחנה. ועד שהמאבק לא יהיה קבוצתי – הוא לא יכול להצליח.
 
אם נדע להאבק על שיפור תנאי חיינו הקבוצתיים – יהיה זה מאבק באלימות המגדרית שיוביל לעצמאות, ולא יתמצה בזכרון השכול. עד אז – רשימת הקורבנות שיש לזכור רק תתארך.