בלשון לקונית ויבשה מודיע היום עיתון הארץ, כמעט בעל כרחו, על “עדויות בערוץ 10 כי יצחק לאור הטריד מינית נשית במשך שנים”. כך הכותרת. בגוף הכתבה, לעומת זאת, מתוארת – ואף מצוטטת – עדותה של אשכר אלדן כהן בזו הלשון:
“אשכר אלדן כהן סיפרה בתוכנית כי הכירה את לאור, מראשוני הסרבנים, לפני למעלה מעשרים שנים בהפגנות ואירועים של חוגי השמאל. על פי עדותה, בשנת 87′ בא לאור לדירתה יום אחד ללא כל הזמנה. “שמעתי צלצול בדלת וראיתי אותו, זו הייתה הפתעה גמורה”, סיפרה כהן, “היה לי ברור שאני לא רוצה שהאיש הזה ייכנס אליי הביתה, הוא דחף את הרגל בדלת ונכנס באופן אלים, ואני יודעת בוודאות שהוא אנס אותי“.
דומני שלא צריך להיות משפטנית דגולה כדי להבין שלפחות אחת העדויות, כפי שעיתון הארץ מביא אותה, היא על אונס. לא על הטרדה מינית, לא על מעשה מגונה, לא על תקיפה – על אונס. אך הארץ מעדיף להתעלם מכך כליל, ולהסתפק ב”הטרדה מינית” שלאור הטריד מספר סטודנטיות ועובדות לאורך השנים.
לא הייתי מתעכבת על רשלנות מקצועית – שהיא כה שכיחה ונפוצה במקומותינו שאי אפשר להתרגש ממנה – אלמלא עמדו מאחוריה שני דברים חמורים הרבה יותר מרשלנות עיתונאית.
ראשית, אין זו הפעם הראשונה שכשנאלצים להכיר בהתנהגות מינית לא נאותה של “יקיר הציבור” מדברים בהטרדות מיניות ולא באונס. למעשה – כך עושים בדרך כלל מי שחפצים בטובתו של הנילון. כדי לשמור על כבודו, כדי לא להשתמש בביטויים שנתפסים “פליליים באמת”, “ממש לא נעימים” – מסתפקים ב”הטרדה מינית”, אם אפשר תוך הוספה – “מילולית”. כאילו רומזים: “בכל זאת, זה רק הדבר הזה שכולנו נהגנו לעשות, והוא רק חצי לא בסדר, ורק פמיניסטיות ממש שרופות עושות ממנו עניין. זה הדבר הזה ששייך לחוק הפמיניסטי הזה, לא עבירה של ממש, בחוק העונשין המנדטורי הישן והטוב שהורישו לנו האנגלים מזמנים שבהם חוק היה חוק וגבר היה גבר”. אז נא לתשומת הלב: הטרדה מינית היא עבירה פלילית. כל הטרדה מינית באשר היא. זה לא “חצי בסדר”, לא “חצי צחוקים” ולא שום חצי. זו עוולה אזרחית, וזו עבירה פלילית. אין “הטרדה מילולית” לעומת “הטרדה פיזית”: הטרדה היא הטרדה היא הטרדה, והיא אסורה, והיא רצינית.
שנית, כמעט כשם שהציבור הדתי הלאומי מנסה לעשות הכל כדי למסמס את הסירחון הנורא העולה מן התלונות כנגד הרב מוטי אלון – כך עיתון הארץ, מגינן של האליטות, מסתבר, עושה הכל כדי למסמס את הרפש המתגלה מתחת להבעתו האינטלקטואלית-יהירה של יצחק לאור. ידיעה קטנה, בלי בוקסות, בלי ניתוחים ופרשנויות, בלי ניסיון להתחקות אחר העדות שנחשפו בערוץ 10 – ורבות אחרות שיכלו להוסיף סיפורים כהנה וכהנה. הודעה מנומסת: “יש עדויות על הטרדות מיניות לאורך שנים” – בפינה, באותיות קטנות, בלי להתרגש. מה הסיפור. וכמובן – הרבה מקום להכחשתו, ולניסוחו הפוגעני שהנפגעות מנהלות “פסטיבל מספרות סיפורים על יצחק לאור”. כמה שנון ומשעשע. אז זהו, שכללי המשחק השתנו בינתיים. מה שעיתונם של האנשים החושבים לא רוצה לחשוף – חושפים ערוץ 10, ואתר העוקץ, ואינספור הבלוגים העוסקים בעדותה של אשכר על מה שהיא חוותה כאונס ומכנה אונס. ועיתון הארץ ישאר יותר ויותר מאחור, בחוץ, ויתעקש להמשיך לא להבין מדוע.
הדיווח האמור של הארץ אינו מקרי. גם המדור “טלויזיה”, שנכתב על ידי אלון עידן, נוקט טקטיקת כסת”ח: מתייחס לכתבה בערוץ 10, אבל לא באמת… מה שיש לאלון עידן לומר זה שהעובדה שלאור הוא שמאלן לא היתה צריכה לגרום לנו לצפות שלא יהיה מטרידן מינית. זהו. כמובן, גם התגובה הנבזית של הארץ לגבי עדותה של ד”ר הגר להג שייכת למכלול ההתייחסות המכוער של העיתון לפרשה. ד”ר להב עבדה בעיתון ביחד עם לאור, כשהוא נהג להטריד אותה מינית באופן בוטה ונשנה. להב העידה על כך באופן מצמרר ומוחשי ביותר. תגובת הארץ: להב בודאי משקרת, כי אילו דיברה אמת ואכן הוטרדה – היא בודאי היתה מגישה בזמנו תלונה לעיתון, כי הרי היתה נשואה לעובד בכיר בו. תשובה זו היא כל כך מפורכת ובזויה שאינה ראויה לתשובה.
אגב, הבהרה משפטית: האירוע שלטענת אשכר התרחש לפני 20 שנה ויותר היה כפוף אז, לו הובא בפני בית משפט, להגדרת האונס כפי שהופיעה אז בחוק העונשין. אז, כדי שמעשה ייחשב אונס, צריך היה להוכיח שהיה שימוש בכוח. היום, אונס הוא כל חדירה לגופה של אישה בלי הסכמתה. העניין הוא שאשכר אינה זוכרת אם היה שימוש בכוח או לא – היא הדחיקה והתגברה. לכן יתכן שאי אפשר להכריע האם מה שהיא חוותה אז כאונס היה מוגדר אז כאונס, או שרק היום היה מוגדר כאונס. אבל כשמדובר בחשיפה ציבורית ולא בתביעה פלילית אין בכך רבותא. (בינתיים הגישה אשכר גם תלונה פלילית במשטרה, ובהקשר זה תהיה משמעות רבה לשאלה האם היה שימוש בכוח מצדו של לאור). עוד כדאי להזכיר שעכשיו הכדור במגרשו של לאור: אם הוא אכן רוצה שמישהו יאמין להכחשותיו – הדרך פתוחה בפניו להגיש תביעת דיבה נגד ערוץ 10 והעדות.
לסיום, כדאי לשים לב לתגובתו המיידית של לאור: המגע המיני עם אשכר, הוא טוען להגנתו, היה ביוזמתה. אם יעבור התיקון המוצע בועדת החוקה, חוק ומשפט לעבירת האינוס, לאור יוכל לטעון שלא רק שהמגע המיני היה ביוזמתה – אלא היא גרמה לו, והוא חדר לתוכה ללא הסכמתה החופשית. או אז, אלמלא ההתיישנות, הוא יכול היה להגיש נגדה תלונה במשטרה על אינוס. אין ספק שהידיעה על אפשרות כזו היתה משתיקה את אשכר ומונעת את חשיפת עדותה. זו הסכנה הגלומה בהצעת החוק “אינוס בידי אישה” הנדונה כעת בועדת חוקה חוק ומשפט.