כשרעות חולות תוקפות אותנו כצונאמי מתנחשל, הוקדש מאמר המערכת של עיתון הארץ היום (20.7.2016) דווקא להשתלחות תמוהה ביולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר, על שמנעה הצגת ציור עירום של שרת המשפטים, איילת שקד, בתערוכת הסיום של בוגרי שנקר. מאמר המערכת, שאמור לבטא את רוח העיתון, מכריז שהצנזורה הפנימית של תמיר היא “אות קלון למוסד ולעומדת בראשו”, לא פחות. האם ייתכן שהתמיכה העיוורת ב”חשיפת ערוותה” של שקד על גבי קנבס בשנקר היא ניסיון – פתטי ושוביניסטי כאחד – לבייש ולהשפיל אותה, כן, כאישה, ככלי במלחמה פוליטית ותרבותית שבה אין גבולות והכל מותר?

מאמר המערכת קובע ש”הטענה שנטענה על ידי תמיר, לפיה העבודה פוגעת בנשים והיא שוביניסטית, סקסיסטית, זולה ו’מנמיכה נשים’ — לא משכנעת..” למה? בין השאר כי ציור עירום של נשים הוא “מסורת עתיקת יומין ופרקטיקה נפוצה באמנות הפלסטית”.

נכון, המסורת של ציורי עירום של נשים מוזנות (שנתפסו כאובייקטים מיניים ונסחרו בכסף) הוא אכן מסורת פטריארכלית עתיקת יומין, כפי שמעידים קירות פומפי וציורים יפניים עתיקים (פורנוגרפיה משמעותה, מאז יוון הקדומה, ציור של זונות). אבל האם זה אומר שבשל עתיקות היומין שלה מסורת זו אינה פוגעת בנשים, אינה שוביניסטית, סקסיסטית, זולה ומנמיכת נשים? האם בלהט ההשתלחות באיילת שקד שכחנו תובנות יסוד של ביקורות פמיניסטיות, המהוות חלק בלתי נפרד מעידן הנאורות והמודרנה שאותו מתיימר עיתון הארץ לייצג? האם בשמחה לאיד נוכח הפנטזיה על נפול אוייבת פוליטית איבדנו מחוייבות לכבוד האדם, הכולל גם את כבודה של חוה? האם הכל מותר והכל הולך? אם כן — במה שונה עיתון הארץ מרבנים המרשים לעצמם לכנות הומואים “סוטים” כי אינם אוהבים את אורח חייהם? האם זו באמת מלחמת חרמה טוטאלית שמקדשת את כל האמצעים, או שמא רק כשהאויבות/הקורבנות הן נשים?

בספרו הקלאסי המופתימראשית שנות השבעים של המאה העשרים,Ways of Seeing  , מראה ג’ון ברגר (כן, גבר), כיצד התפתחה המסורת האמנותית המערבית המודרנית של החפצת נשים על ידי הצגת העירום שלהן כדומם אסתטי, פסיבי, המתקיים רק לשם הנאתו של הצופה (הגבר). מסורת פורנוגרפית זו, מראה ברגר, מפרידה בין האישה כאדם אוטונומי ובין גופה העירום, מנכרת את האישה מגופה, והופכת את העירום הנשי לחפץ עובר לסוחר. מסורת אמנותית אירופית זו אומצה על ידי עולמות הקולנוע המסחרי והפרסומת הויזואלית, שהפכו אותה למקור הכנסה בלתי נדלה. מסורת זו אינה הדרך היחידה להצגה אמנותית של נשים – אך בעולם הפטריארכלי, שבו גברים הם בעלי הממון והנשים הן אובייקטים לפנטזיות מיניות שלהם, היא הפכה לשליטה.

ברור שמתוך עולם הערכים המסורתי של פטריארכיה והדרת-כבוד (honor) הצגה פומבית של עירום היא “חשיפת ערווה” כלומר “חשיפת קלון” כלומר “ביוש”. קילופו של אדם מן המעטפת העוטה את גופו שוללת ממנו את השליטה במרחב האישי שלו ומציגה את חוסר האונים שלו בפני מי שמוכיחים את עליונות כוחם מולו. לכן בציורים כה רבים מוצגים גברים לבושים מכף רגל ועד ראש, ואילו הנשים עירומות לא כביום היוולדן, אלא כחפצים מיניים חסרי כוח, המהווים מקור עונג הן לגברים שעל הקנבס והן לאלה הצופים בקנבס.

אבל גם מתוך עולם הערכים ההומניסטי המושתת על כבוד סגולי (human dignity) חשיפתו של אדם ללא הסכמתו, פלישה לצנעת הפרט שלו בניגוד לרצונו, מחללים את האוטונומיה שלו ומערערים על ערכו האנושי. בודאי ובודאי כשהאדם הוא אישה, שחשיפת מיניותה בהכרח נקראת על רקע מסורות מיזוגניות עתיקות וחדשות של החפצה ודה-הומניזציה של נשים.

מי אמר שלסטודנט/ית לאמנות יש זכות להציג עירום של אדם שלא הסכים לכך? על סמך מה זכות הביטוי העצמי של סטודנט/ית לאמנות גוברת על הזכות לפרטיות של כל אדם או חוה אחרים? החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, המסתמך על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אוסר ביזוי והשפלה של אדם ביחס למינו או מיניותו. בעולם הפטריארכלי בו אנו חיות וחיים, הצגה פומבית של עירום נשי של אישה מסוימת שלא הסכימה לכך יכול בהחלט להתפס כביזוי שלה ביחס למינה או מיניותה. למעשה, צריך מידה גדושה של התממות צינית כדי שלא לתפוס זאת כך.

איילת שקד היא שרה בממשלת ישראל שמעבירה חוקים הפוגעים בערכי יסוד ליברליים. זו ממשלה שפוגעת במיעוטים, בחובות ישראל על פי המשפט הבינלאומי, בחופש הביטוי, בכבוד האדם. התשובה ההולמת היא אופוזיציה תרבותית, ערכית, פוליטיתהעומדת על כל הערכים והעקרונות הללו, ולא מפרה אותם — ואפילו רק על גבי קנבס — כדי להתענג על פגיעה באויב החזק יותר. באנלוגיה טורקית: לא הפיכה צבאית פרטיזנית וכושלת נחוצה לנו, אלא רפורמה אזרחית יסודית. ובמילותיו בנות האלמוות של ולטר: עלינו להגן בכל מחיר על כבוד אדם וחוה גם של מי שהם כרגע בעלי השררה ולעיתים פוגעים בעצמם בערכים הללו. אחרת שפכנו את התינוקת עם מי האמבטיה, בגדנו בערכי הליבה שלנו ואיבדנו את עצמנו ואת זכות קיומנו.

התפרסם גם בעיתון הארץ, 20.7.2016

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3013363