ראש ממשלת ישראל (עדיין, למרות הכל) אהוד אולמרט, מרוצה: הוא חש שהסיר מעליו את כתם הקלון שדבק בו במלחמת לבנון השניה (2006), ועתה הוא יכול לזקוף את גוו ולהישיר את מבטו. הדרת-כבודו  (honor) הושבה לו, והוא שוב יכול להסתובב ביננו כאחד האדם, כלומר כגבר ישראלי מאצ’ו; “ווינר”, בעברית צחה. 
 
על פי הדיווחים בתקשורת, אולמרט אינו לבד. ישראל כולה מיישרת את גווה, מנופפת את בלוריתה ברוח ומישירה מבט גברי. חרפת 2006 הוסרה, והדרת-כבודה שבה והפציעה כשמש. גמלנו לקמים עלינו להרגנו, השבנו לנו את כוח ההרתעה, והסרנו מעלנו את החרדה שמא איבדנו משהו מאיכות הסופר-מן ששיווינו לעצמנו.
 
אלף ושלוש מאות וחמישים ההרוגים הפלסטינים אינם נספרים בחשבון הזה. גם לא הילדים שנותרו בלי הורים, לרבות אלה שנאלצו לשבת ימים ארוכים ומסוייטים ליד גופותיהם המתקררות של הוריהם, מופקרים לטראומה שלא תפוג לעולם. גם לא ההורים שאיבדו את ילדיהם: שניים, שלושה, ששה, וחייהם, כפי שאנו יודעים היטב, שוב אינם חיים. לא הפצועים הרבים; לא ההמונים שאיבדו את בתיהם, את כל תכולתם, את כל מה שהיה להם. כל אלה, לשיטתנו, הם קורבנות “מוצדקים”, “הכרחיים”, “בלתי נמנעים” במערכה על השבת הדרת-כבודנו. ואין כל חשיבות לכך שאת הבושה והקלון ספגנו בלבנון ולא בעזה: מן ההכרח להסירן בכל אמצעי, בכל דרך, בכל מחיר. “חפים מפשע” אינו מושג רלבנטי במערכה על כבודנו האבוד.
 
וכך, במקום לנסות להחלץ מביצת הדרת-הכבוד הטובענית, המכלה בנו כל חלקה טובה, שוב התבוססנו והתחפרנו בה. שוב “גמלנו להם” ויצרנו אצלם חוב הדרת-כבוד שלא יוסרו ולא יינקה עד שהם יתפוצצו בקרבנו, ויירו בנו טילים, ויגרמו לנו אבידות – ויעוררו בנו את התחושה ש”אין מנוס” מיציאה לפעולה “מוצדקת” נוספת, לגמול, להרתיע, להשיב את הדרת-כבודנו. וכך נשבענו שוב אמונים לנקמת הדם האינסופית, למעגל השוטה שרק מתים ממנו. (ועל שאר מחיריו, הסמויים יותר מן העין, ראו “ואלס עם בשיר”, שבעולם זוכה בכבוד המלכים הראוי לו, ואילו בארץ טרחו רק מאה אלף איש לצפות בו).
 
השאלה הנצחית היא, כמובן, האם היתה ברירה. על השאלה הזו לא ניסינו לענות, כי בחרנו מיד באופציה הצבאית. לא ניסינו הדברות, לא ניסינו להקשיב למצוקה האנושית העמוקה של הצד השני, התעלמנו מן החנק שאנו גורמים להם במצור המוחלט שאנו סוגרים עליהם מזה שנים. למה? כי לנו יש עקרונות: “עם חמאס לא מדברים”. ולמה, בעצם, לא מדברים?  מישהו זוכר? כי הם לא נחמדים? כי אנחנו לא אוהבים אותם? כי הם לא אוהבים אותנו? או כי היינו זקוקים לעילה להוכיח לעצמנו שאנו יכולים לגול מעלינו את חרפת לבנון. כי בחרנו להשתמש בטילים שירו עלינו כדי לצאת למלחמת הצלת הכבוד האבוד.
 
אהוד אולמרט הולך, עוד מעט, הביתה. אבל אנחנו לא. אנחנו נשארים כאן. וגם הם: הפלסטינים המוכים, הכואבים, המדממים. הכועסים; השונאים. ביחד עם החמאס, שאפילו אנחנו נאלצנו להודות שאין בכוחנו להפיל. אז עכשיו, כשגוללנו מעלינו את חרפת כשלון לבנון, אולי הגיע הזמן לגול מעלינו את החרפה החמורה יותר: ההתמכרות ההרסנית, הממיתה הזו, לתאוות הדרת-הכבוד?
 
המלחמה נגמרה (אולי, בינתיים), והבחירות בפתח. הבה נצביע עבור מי שיבטיחו לנו להפסיק את מחול השדים. לא להלחם לשם הדרת-כבוד, אלא לחפש את הדרך לחיים.