נראה שחברי הכנסת של האופוזיציה, אלא המתיימרים לייצג את הציבור החופשי בישראל, המחויב לדמוקרטיה ליברלית, התעייפו. אולי הם נופשים בחופשות קיץ, אחרי המושב הסוער. אולי אחרי שנעדרו (בצדק) כאיש אחד מן ההצבעה על ביטול עילת חוסר הסבירות הקיצוני החליטו שזו הדרך: להעדר ולאפשר לקואליציה לעשות כרצונה בכל התחומים. אחרת קשה להבין מדוע הם לא היו היום באולם המליאה כשהקואליציה העבירה בקריאה שניה ושלישית חוק גזעני לתפארת, המזהם את יחסו של המשפט הישראלי להטרדה מינית בלאומנות שוביניסטית. בנוסף לכך, דבר החקיקה הופך על ראשו את איסור הגזענות הקבוע בחוק העונשין, ומכפיף אותו לאידאולוגית העליונות היהודית. החוק עבר ברוב של 39 חברות וחברי כנסת. מתנגדים היו 7 בלבד (אחמד טיבי, עאידה תומס סולימן, גלעד קריב, עופר כסיף, ואליד אלהאשלה, אימאן חטיב יאסין, וואליד טאהא). אין צורך לומר שנוכחות חזקה יותר של חברי האופוזיציה יכלה למנוע – או לפחות לדחות – את החקיקה. לכל הפחות ניתן היה למחות לפרוטוקול על התועבה הזו.
המדובר בהצעת חוק שנוזמה על ידי חברי הכנסת יצחק קרויזר ולימור סון הר מלך של הציונות הדתית, ויוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, וקובעת כפל עונש להטרדה מינית שבוצעה מתוך מניע לאומני. במבט שטחי לא קל לזהות את הרעל הלאומני-גזעני שמפעפע ממנה, ולכן אפרט.
הטרדה מינית היא התנהגות שמקטינה נשים, מפחידה אותן, משתיקה ומרחיקה אותן מן התחום הציבורי על ידי התייחסות אליהן כאל אוביקטים מיניים. בכך היא מונעת מהן מעמד של סובייקטים שווי ערך וזכויות בחברה, ומחזקת את המבנה הפטריארכלי, המושתת על תפיסת עולם של עליונות גברית.
במהלך אלפי שנות פטריארכיה, נשים עוצבו בתוכה כמשניות, נחותות, וכפופות לגברים. עיצוב זה אפשר את השליטה בהן, והנציח אותה. אחד ההיבטים המרכזיים של עיצוב מגדרי זה היה תיוגן של נשים כאובייקטים שנועדו לספק גירוי והנאה מיניים לגברים, הסוביקטים השולטים. דורות על גבי דורות של גברים וגם נשים נולדו לתוך הבניות אלה, התחנכו להאמין בהן, וחיו על פיהן. הפטריארכיה עברה מדור לדור. רק במאה השנים האחרונות, במסגרת המאבק הפמיניסטי, נשים החלו למרוד ולערער על דימויין ועל מעמדן. הפמיניזם, שהוא חלק מן התנועה הכללית לשחרור ולזכויות אדם, עמד על כך שנשים הן יצורים אנושיים שווי ערך. הוא קבע שנשים, ככל בני האדם, הן תבוניות וחופשיות, וזכאיות למעמד חברתי ואזרחי מלא, לשוויון זכויות והזדמנויות ולמימוש עצמי בכל התחומים.
אחרי מאבק ממושך וקשה, הפמיניזם הצליח לגרום לחברות רבות, התופסות את עצמן פרוגרסיביות, לאמץ השקפת עולם זו. ואולם גם אז, דפוסי התנהגות גבריים נפוצים הוסיפו לחתור תחתיה ולהנציח את המבנה הפטריארכלי. פמיניסטיות זיהו שהטרדה מינית היא אחד מדפוסי ההתנהגות העיקריים המונעים מנשים השתלבות מלאה כשוות ערך, זכויות והזדמנויות. כאשר אישה המבקשת לממש את עצמה כאדם חופשי ושווה ערך נתקלת בהתייחסות אליה כאל אוביקט מיני לשימושם של גברים, היא נדחקת אל המקום המקטין והדכאני שיועד לה במשך אלפי שנות פטריארכיה. היא חשה מושפלת ומאוימת. יכולתה להתנהל במרחב בבטחון של אדם שווה ערך – נפגמת. זו הסיבה שמדינות המבקשות באמת לאפשר לנשים להשתלב בחברה כשוות ערך ומעמד אוסרות הטרדה מינית.
בישראל נחקק בשנת 1998 חוק למניעת הטרדה מינית. זהו חוק פמיניסטי, שמטרתו לחשוף, להוקיע ולשרש את הדפוס הפטריארכלי הנפוץ של הקטנת נשים ודחיקתן בחזרה למקומן המשני בסדר הפטריארכלי. החוק מבהיר שהוא אוסר הטרדה מינית כדי להגן על כבודו, חירותו ופרטיותו של אדם, וגם כדי לקדם את שוויונן החברתי של נשים. הכבוד שהחוק נועד להגן עליו מכונה בחוק, כמו בחוק היסוד, “כבוד האדם”, ובאנגלית – human dignity, כלומר כבוד סגולי. זהו ערכו הטבוע, האחיד, האוניברסלי, של כל אדם באשר הוא אדם.
שמו של סעיף 144ו לחוק העונשין הוא “עבירות שנאה”, והוא קובע שמי שמבצע עבירות רגילות “מתוך מניע של גזענות או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים – דינו כפל העונש הקבוע לאותה עבירה”. הסעיף נועד להנמיך את להבות השנאה ולבער גזענות ועוינות – בעיקר כלפי קבוצות מוחלשות כמו להט”ב, עובדים זרים ובני מיעוטים דתיים (למשל נוצרים בישראל). הוא מחמיר את עונשם של מי שמטעמים גזעניים פוגע באנשים המזוהים כשייכים לקבוצות מיעוט מוחלשות ולא אהודות.
דבר החקיקה שעבר היום מוסיף לסעיף 144ו לחוק העונשין גם את עבירות ההטרדה המינית שנקבעו בחוק למניעת הטרדה מינית. לכאורה – צעד הומאני, פרוגרסיבי, מקדם שוויון ולוחם בשיח השנאה. אך את מטרתו האמיתית חשפה חברת הכנסת הר מלך בדבריה בכנסת ב-17 במאי: להכפיל את עונשו של “אדם שפל ונתעב שיוצא מביתו במטרה אחת: לפגוע פגיעה מינית באישה על רקע היהדות שלה“. כלומר, הצעת החוק נועדה להגן על האישה היהודיה, ככזו, מפני מגע מיני של זכר זר השואף לטמא ולחלל בת הלאום היהודי. בפשטות: הצעת החוק נועדה להגן על טוהר הגזע היהודי ועל כבודו.
הכבוד שהתיקון לחוק מגן עליו איננו כבוד האדם, הכבוד הסגולי. זהו כבוד אחר לגמרי, national honor, הדרת-הכבוד הלאומית. הוא לא מתייחס לערכו הטבוע של כל פרט אנושי, אלא לעליונותם של הלאום, או הגזע, לעומת קבוצות אחרות. חוק המגן על כבוד זה אינו מגן על פרטים בשל ערכם האנושי, אלא מעצב אותם כאוביקטים; כלים שבאמצעותם לאום או גזע אחד פוגע ביוקרתו ובעליונותו של לאום יריב ומשפילו. התיקון לחוק נועד להגן לא על האישה המוטרדת אלא על עליונותו של הלאום היהודי, שחילול אישה מנשותיו על ידי גבר לא יהודי מבזה אותו.
התיקון שהתקבל היום לחוק אינו פמיניסטי, שוויוני או פרוגרסיבי, אלא ההיפך: הוא מכפיף את המיניות הנשית לפטריארכיה הלאומנית, הגזענית. הוא חוטף את החוק למניעת הטרדה מינית כדי לשרת תפיסת עולם המתייגת נשים כאוביקטים מיניים שמגלמים את כבוד הלאום. גברים “אחרים” מוזהרים שלא יעזו לפגוע בהדרת-כבוד הלאום היהודי באמצעות התייחסות לנשותיו, כלומר לאובייקטים המיניים שלו.
לאחר מלחמת האזרחים בארצות הברית, הגברים הלבנים במדינות הדרום המובסות חשו מסורסים; הם איבדו את עבדיהם ושפחותיהם, ועמם את הדרת-כבודם הגברית האישית והקולקטיבית. אחד הכלים שפיתחו כדי להשיב לעצמם תחושה של הדרת-כבוד היה הלינץ’. הנשים הלבנות עוצבו כמגלמות את טוהר הגזע, וגברים שחורים שנטען שנגעו או הסתכלו על נשים לבנות באופן מיני – הואשמו שטימאו את הגזע הלבן ונתלו. הפטריארכיה הלבנה הגזענית זקפה גווה כל אימת שנקמה את נקמת הדרת-כבודה במי שחילל את אחת מנשותיה. בתוך כך, הפטריארכיה הנציחה את עצמה על ידי חיזוק תפיסתן של הנשים הלבנות כאובייקטים מיניים. הלינץ’, אם כן, חיזק את הפטריארכיה הגזענית גם ביחס לשחורים וגם ביחס לנשים. באופן דומה, תיקון החוק שעבר היום מחזק את הפטריארכיה והעליונות היהודית גם מול “זרים” (פלסטינים, מבקשי מקלט ועובדים זרים) וגם מול נשים. הוא מתיימר להמיר את הכבוד הסגולי שמפעם גם בחוק למניעת הטרדה מינית וגם באיסור על עבירות שנאה – בהדרת-כבוד יהודית פטריארכלית.
חברות וחברי הכנסת של האופוזיציה לא מצאו לנכון לעמוד על המשמר ולהתנגד לשינוי הערכי הבזוי הזה. מה שנותר הוא שפרקליטות המדינה תשאיר את התיקון כאבן שאין לה הופכין. עד שאפשר יהיה לעקור את התיקון הזה מספר החוקים – ראוי להתעלם ממנו. וטוב עוד יותר: ראוי להשתמש בו לא כפי שיוזמיו התכוונו, אלא דווקא כדי להגן על הכבוד הסגולי, על מיעוטים מוחלשים ועל נשים. ראוי להשתמש בו נגד מעסיקים ישראלים, גברים יהודים חזקים, המנצלים ומטרידים מינית פליטות, מבקשות מקלט, עובדות זרות ופלסטיניות. נגד כל אותם מעסיקים הכופים את עצמם על מטפלות הגרות בבתיהם ועובדות ניקיון, חסרות גב או מעמד, הנתונות לחסדיהם. כך ישרת החוק, שנועד לחזק את העליונות היהודית, את המאבק בפטריארכיה ובגזענות. בבחינת בא לקלל – ויצא מברך.