ההפגנות הסוערות מול רחוב בלפור בירושלים מעוררות חשדנות רבה: “מניין צצו המפגינים הללו? מה פתאום נזכרו עכשיו למחות על שחיתותו של ראש הממשלה? האם הם אנרכיסטים?” אלה השאלות הלא נכונות, מבית היוצר של ראש הממשלה, שמשחקות הישר לידיו. השאלות שצריכות להטריד את מי שמזדהים עם ההפגנות הן “מה הלאה? לאן עכשיו? איך כל זה יהפוך לשינוי פוליטי ממשי? מי יכול וראוי להחליף את נתניהו?”
הפגנות מול מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל אינן דבר חדש, אך אלה המתרחשות שם בימים הללו הביאו לזירה מפגינים חדשים. רובם נראים ילידי שנות התשעים, ואולי גם ראשית שנות האלפיים. זיכרונם אינו הולך אחורה לימי מוטי אשכנזי והתפטרותה של גולדה מאיר, או לדעיכתו ופרישתו של מנחם בגין עקב המחאות סביב מלחמת לבנון. ניסיון חייהם מכיל רק ראש ממשלה שמסרב להתפטר גם אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום חמורים, ולא בוחל בשום תכסיס הרסני כדי להתבצר בשלטון בכל מחיר. הם יודעים היטב שהוא משרת את טובת עצמו ולא את ציבור האזרחים, כלומר את הריבון; והם יודעים שלמרות זאת הוא ממשיך להחזיק ברסן השלטון. לכן לא טרחו עד כה להפגין: כי אין להם סיבה להאמין שיכול להיות אחרת; כי הם השלימו עם הקיים, ולא חשבו שיש טעם לעמוד בככרות.
זה לא שהם לא סלדו מהאחזותו של נתניהו בשלטון בכל מחיר; זה לא שלא רצו במנהיגות ישרה, ערכית, מצפונית, שאפשר לסמוך עליה. הם בהחלט חרקו שיניים נוכח נאשם בפלילים המסית קבוצות אזרחים אלה נגד אלה, ואת כולן נגד רשויות המדינה ושלטון החוק. ורבים מהם כעסו גם על העדר תהליך מדיני, על יוקר המחיה, על אזלת היד של הממשלה בטיפול בעוני, באלימות נגד נשים ובשאר נושאים חברתיים. אבל הם פשוט לא חשבו שיש בידם לעשות משהו בנידון, או שיכול להתחולל שינוי, ולכן לא יצאו לרחובות.
ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל, משבר ממשי וכשלון מנהיגותי מטלטל, והם יצאו לרחובות. הגועל, הזעם, התסכול והייאוש, שהלכו והצטברו, הגיעו לנקודת רתיחה, ופרצו החוצה כמו לבה. ועכשיו הם ברחובות: נושאים שלטים שהכינו בבית, מנופפים בדגלים, וזועקים בקול גדול עם המפגינים הותיקים “הון, שלטון, עולם תחתון”.
אז לא, הם לא אנרכיסטים (עוד מילה שהופכים לקללה), ואין שום פסול בכך שהשלטים שלהם, תוצרת בית, זועקים נגד שלל כשלים ומחדלים: הטיפול החובבני בקורונה ובמשבר הכלכלי, האטימות השלטונית, כוונת הסיפוח, אזלת היד במיגור רצח נשים, ואלימות המשטרה (“צדק לאיאד”). בשל שלל הכשלונות השלטוניים הללו הם דורשים מראש הממשלה השקוע בקידום עצמו שיעזוב את תפקידו ויתמסר לנהל את הגנתו המשפטית כאדם פרטי ולא על חשבון האינטרס הציבורי; שיאפשר להנהגה חדשה לפעול טוב יותר ממנו.
הבעיה היא שאין הנהגה: לא להפגנות, ולא כזו שההפגנות יכולות לקדם לשלטון.
אין שום פסול בכך שההפגנות מאורגנות על ידי קשת רחבה של ארגונים: קואליציות כאלה הן אמצעי מצוין לאחד כוחות ומשאבים לקידום מטרת-על משותפת. אבל הגופים המארגנים אינם לוקחים על עצמם לנהל את ההפגנות ולסמן את סיומן, ולמדיניות זו יש מחיר. בהפגנה רגילה, או בתום צעדה, מתייצבים הנואמים שהוזמנו לשאת דברים ודוברים אל הקהל. אחרי הנאומים, המארגנים מכריזים על סיום ההפגנה ומבטיחים המשך המאבק. ברוב ההפגנות מול בלפור והכנסת אין במת נואמים מרכזית; הקריאות הקצובות והרעש המאורגן הם ספונטניים, ובשום שלב אין מי שיכריז שההפגנה הסתיימה (עם או בלי שירת התקוה), שמפנים את הרחובות, ושניפגש בהפגנה הבאה. וכך, ללא יד מכוונת, המפגינים ממשיכים להתקהל ולזעוק, עד שפוקעת סבלנות המשטרה והיא מפזרת אותם בברוטליות דורסנית. התקשורת מציגה תמונות אלימות, וראש הממשלה זורע חשדנות: האם אלה אנרכיסטים?…
בעיה חמורה עוד יותר היא שקשה לחשוב מי יכול כיום לשמש הנהגה חלופית. כחול לבן ושני השרים מטעם מפלגת העבודה הפכו למשת”פים של המנהיג הכושל, ואינם מציגים את עצמם כהנהגה אלטרנטיבית. יאיר לפיד וניצן הורוביץ נעדרים. חבר הכנסת היחיד שראיתי מופיע ואף צועד עם המפגינים הוא איימן עודה, אך למרות הפופולריות שלו בקהלים גדלים והולכים, קשה להאמין שהציבור הישראלי בשל לשקול אותו כהנהגה אלטרנטיבית. כך נותרה הזירה ריקה. הציבור דורש הנהגה חדשה, וזו אינה מציעה את עצמה.
ההפגנות הן כיום התקווה של החברה הישראלית. כדי שלא יתמוססו, כדי שיובילו למהפך הנחוץ לנו כאויר לנשימה, הן זקוקות להנהגה בשני המישורים. בשטח עצמו הן זקוקות ליד מכוונת של מי שעומדים בראש התנועות המארגנות (crime minister, הדגלים השחורים, זזים ועוד). אלה צריכים להקים קואליציה ולגבש אסטרטגית מאבק ארוך טווח. גם אם אין צורך בנאומים רבים וארוכים בכל הפגנה, יתכן שכדאי לציין מועדי סיום להפגנות, כדי למנוע את אלימות המשטרה.
במישור הפוליטי הארצי, ההפגנות זקוקות למי שמוכנים ומסוגלים להוות אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. יתכן ששחקנים או שחקניות במערכת המפלגתית הקיימת, כמו יאיר לפיד, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ ויפעת שאשא ביטון, צריכים להציע את עצמם לתפקיד ההנהגה האלטרנטיבית. יתכן שקואליצית ארגוני המחאה צריכה להציע הנהגה חדשה, מקרבה. ואולי זה זמנה של תנועה חדשה, שתמלא את מקומן של אלה שאיכזבו ואיבדו את אמון הציבור. בין כך ובין כך, כדי שההפגנות לא יתפוגגו, האנרגיות הנפלאות שלהן צריכות לזרום לא רק נגד שלטון מושחת, אלא לקידום אלטרנטיבה שלטונית טובה יותר. זו המשימה הבוערת.