לעצור את גירוש הפליטים
מזה זמן רב אני מרבה להתבייש. כמעט כל בוקר, כשאני סוקרת את כותרות העיתון, אני מתכווצת מבושה. אני מתביישת בצבא המדינה שלי שיורה למוות במפגין בכסא גלגלים; ברשויות המדינה שלי שעוצרות נערות שהרביצו לחיילים; באטימות הלב של המדינה שלי שכולאת את תושבי עזה בלי מים ראויים לשתייה או חשמל לשימוש ביתי ומתעלמת ממצוקתם. אני מתביישת ביחסה של המדינה שלי לאנשים בעלי מוגבלות, המופקרים לגורלם; בעסקאות הנשק המפוקפקות עם דיקטטורות רצחניות; בהתרפסות הנלהבת בפני נשיא אמריקאי שכל אדם סביר רואה שאינו ראוי להיות נשיא. אני מתביישת בחוסר האכפתיות המופגן ביחס למותם התכוף של פועלי בניין (כי אינם יהודים); בציניות חסרת המעצורים של חברי כנסת ושרים אשר מעלים לעצמם את השכר, משקרים ללא היסוס ומחוקקים חוקים מחפירים; בפרשיות השחיתות המתפוצצות חדשות לבקרים.
אבל מעולם לא התביישתי כמו בשעה שהקשבתי לדבריו של מבקש מקלט מסודן, בחור צעיר הלומד כלכלה באוניברסיטה העברית, ומצוי עכשיו בסכנת גירוש. הצעיר תיאר את כפר הולדתו שנשרף על תושביו על ידי הרודנים השולטים בסודן, ואשר בשם האיסלאם הרדיקאלי רוצחים ומשמידים את האוכלוסיה הכפרית הלא-ערבית (השחורה). הוא תאר כיצד הוברח לאזור הנילוס הכחול, כיצד אמו נרצחה, וכיצד נאלץ לברוח גם ממקום המקלט כשהשלטונות סגרו גם עליו.
כשהגיע לישראל נכלא שוב ושוב ובילה שנים במכלאות שהמדינה הקימה עבורו ועבור פליטים כמוהו. כמו מעשרות אלפים אחרים, המדינה מנעה ממנו את הזכות להגיש בקשה לקבל מעמד של פליט, ותייגה אותו כמסתנן מסוכן; “סרטן בגוף המדינה”.
“אנחנו מבינים שאתם לא רוצים אותנו כאן — אמר — ולכן אנחנו לא רוצים להיות כאן. אף אחד לא רוצה להיות במקום שבו מתייחסים אליו כאילו הוא מחלה. אנחנו כאן כי אין לנו ברירה. כי אין לנו לאן ללכת. כי כשמחזירים אותנו לאפריקה רוב הסיכויים שנמות. אנחנו לא בחרנו שיפגעו בנו בסודן. אתם יכולים לבחור להגן עלינו, בינתיים, עד שנוכל לחזור הביתה”.
הוא אמר שאין דבר שהיה רוצה יותר מאשר לחבק שוב את אביו ואת אחיותיו שנותרו בחיים. אך החזרה לסודן היא בבחינת גזר דין מוות עבורו, והמעבר לרואנדה ולאוגנדה אינו בטוח יותר. הוא סיפר על מספר ידידים שהכיר במחנות חולות וסהרונים שנרצחו או “נעלמו” כשהוחזרו לאפריקה.
הדברים המרגשים, הכואבים, הושמעו בכנס התגייסות לפעולה שקיימו גופים יהודים בירושלים: מכון הרטמן, רבנים למען זכויות אדם, התנועה הרפורמית, כנסת הרבנים בישראל, מועצת רבנים חילונים בישראל. הדוברים והנוכחים חלקו תחושות של זוועה נוכח ערלת הלבבות והנכונות להסגיר את הפליטים הנרדפים לידי מעניהם ורוצחיהם.
הרב דניאל הרטמן תאר כיצד באלפיים שנות גלות איבדה התרבות היהודית את הרגישות לגרים שאינם יהודים ולא תרגלה את השיח המאפשר לפתח כלפיהם אמפתיה. הוא טען שההתנכרות לגרים החיים בקרבנו והבנייתם (חסרת הבסיס) כסכנה קיומית היא עדות לגלותיות הממשיכה לפעם ביהדות הישראלית; עדות לכישלון הציונות בנקודה זו. הוא קרא לחדש את המחויבות לקריאתו של הלל הזקן “השנוא עליך אל תעשה לחברך”.
הרב דוד ביגמן טען שהפחד הישראלי מפני הפליטים מעיד על חולשת הזהות היהודית. לשיטתו, רק קולקטיב שאינו בטוח בזהותו התרבותית רודף קבוצת מיעוט קטנטנה ואומללה, כי הוא חושש שנוכחותה תחליש עוד יותר את זהותו המעורערת. הרב אריאל פיקאר קרא לקלוט לתהליכי התאזרחות מסודרים מספר מסוים של פליטים מדי שנה. זאת בהשראת המעמד הייחודי של “גר תושב” בתרבות היהודית, ולאור הציווי המקראי “לא תסגיר עבד אל אדוניו”.
בין אם היא מדינה יהודית ובין אם מדינת היהודים, ישראל קבעה בחוק היסוד שלה את כבוד האדם וחירותו כערכי הליבה של המדינה, והבסיס המוסרי לשמירה על זכויות האדם. בין אם כבוד האדם נגזר מצלם אלוהים (בשיח היהודי) או מצלם האדם (בשיח האוניברסלי), הוא מחייב לא להפקיר אף אדם להתעללות ולמוות. הוא מחייב להגן על כל אדם מפני רודפים המבקשים את נפשו רק משום שאיננו ערבי, או מוסלמי, או בעל כל זהות אחרת.
כפי שאמר הצעיר מסודן, קרבנות הם אנשים שיכולת הבחירה ניטלה מהם, ואנשים חזקים מהם פוגעים בהם בלא שהם יכולים להתגונן. במצב הזה היינו אנחנו, יהודים, מאות דורות, ועד לפני שבעים שנה. עכשיו אנחנו במצב בו אנו יכולים לבחור להגן, לעזור, לתת מקלט. אנחנו במצב בו בכוחנו להושיע אחרים שנדחקו למצב הקרבן. זה הזמן להפגין את הנדיבות והחמלה שבני מזל כמונו צריכים לחוש כלפי מי שנקלעו למצוקה קשה. עלינו לקלוט את מבקשי המקלט, לרפא את פצעיהם ולהציע להם עתיד — זו הבחירה היחידה הנכונה, כיהודים, כבני התרבות היהודית, וכבני אדם וחוה, ממש כמותם. ארבעים אלף פליטים שישוקמו כפי ששוקמו בישראל מיליוני פליטים קודמים (אלה שכינינו “עולים”), יהיו לאזרחים תורמים ככל האחרים. ואם יוכלו, ישובו ביום מן הימים לבתיהם, בריאים בגופם ובנפשם וכשירים לכונן חברות הוגנות וצודקות.
מכל הדברים הללו, חשובה ביותר היא הקריאה המעשית שקוראת הרבה הרפורמית סוזי סילברמן להסתיר בבתינו פליטים מועמדים לגירוש. היא קוראת להתארגנות הזו “בית אנה פרנק”. אכן, זה הדבר הנכון ביותר לעשות, ואוי לנו שלכך הגענו במדינת היהודים.