מזה זמן, מאז ה-7 באוקטובר, שרחובות ירושלים לא הדהדו בקריאות הקצובות “ד-מו-קרט-יה”; אבל היום קראנו אותן במלוא גרון, עשרות אלפי ישראליות וישראלים, שצעדו במסלול המוכר כל כך מהכנסת ובית המשפט העליון ועד רחוב עזה, הרחוב בו שוכן אחד ממבצרי מגוריו של ראש ממשלת ישראל. גם הקריאות “לא רוצים ממשלה כהניסטית” חזרו. הן השתלבו הפעם עם הקריאות שבהן הורגלנו, המפגינים, בשנה האחרונה: “למה הם עדיין בעזה?”, “את כולם – עכשיו”, ו”החטופים בעזה יותר מדי ימים, הדם על הידיים של ממשלת הדמים”. קריאות מהפכות קרביים, שממשיכות לרדוף עוד שעות ארוכות אחרי ההפגנות. היום, לקריאות משנת 2023, “נאשם לא ממנה את השופטים”, נוספו הקריאות “נחקר לא מפטר את החוקרים”. וכמובן – קריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. הראש סחרחר משפע הנושאים. אבל כל הקריאות המגוונות הללו השתלבו אלו באלו לתמונת פסיפס לא רק של האסון רב הפנים שהומט עלינו – אלא גם של הנחישות האזרחית להתמודד עמו ולא להכנע.
באינספור ההפגנות למען שחרור החטופים בשנה וחצי האחרונות, בירושלים כמו בשאר חלקי הארץ, סדר העדיפות היה ברור: “אין דבר יותר חשוב – כל חטוף חייב לשוב”. כשהממשלה מעלה לקורבן אנשים שהמדינה אחראית לגורלם – קודם כל צריך להאבק למענם. כל השאר יכול לחכות. אבל השבוע הממשלה פתחה במתקפה משולבת בכל החזיתות: הפקירה את החטופים באופן אקטיבי על ידי הפרת הסכם הפסקת האש וחידוש הלחימה, ובמקביל – החלה בפירוק מואץ של מוסדות המדינה האחרונים שעוד מנסים לרסן את כוחה הבלתי מוגבל (ההכרזות על פיטורי ראש שב”כ והיועמ”שית, וקידום החקיקה לשינוי הוועדה לבחירת שופטים). לכן השבוע, הזעקה לשחרור החטופים בעזה משתלבת באופן טבעי בעמידה על יסודות המשטר התקין, ובמחאה נגד ניסיונו של ראש הממשלה לפטר את מי שחוקרים את החשדות שלשכתו מעורבת במה שלכאורה נראה כמו בגידה חמורה מאוד במדינה ופגיעה בביטחונה.
ברחובות ירושלים היום איננו רבים כפי שהיינו בהפגנות של שנת 2023, לפני אוקטובר; הימים התמימים ההם, בהם נלחמנו רק על הדמוקרטיה, והמונים יצאו למנוע את חיסולה. אבל אנחנו כאן. מאליהן עולות בי המילים “ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה”. מרימים קול גם נגד ההפקרה וגם נגד הרס המדינה; גם נגד השחיתות וגם נגד הבגידה; גם את דגלי המדינה וגם את הדגלים הצהובים. ממלאים את הרחובות בטור ארוך מאוד של אזרחים ואזרחיות שגם כנגד כל הסיכויים מסרבים לוותר על החטופים – ועל מדינה מתוקנת. כשם שמילאנו אמש את כיכר הבימה בתל אביב, ומשם צעדנו לרחוב בגין, לעמוד עם משפחות החטופים. ישראליות וישראלים שמעדיפים להפסיד בקרב ולא להכנע מתוך רפיון רוח. והביחד מחזק את רוחנו. מזכיר לנו שיש עם מי להלחם, ושכל המכות שניחתו עלינו בשנתיים וחצי האחרונות לא שברו אותנו. לא עקרו את התקווה לעתיד.
קשה להתווכח עם מי שטוענים שאין טעם לצאת לרחובות כי הממשלה ממילא מתעלמת מאיתנו וממשיכה בדרכה. שבין אם נצא ובין אם לא נצא – שיירת ההרס והשמד של ממשלת הדמים הזו תמשיך לעבור. כי בג”צ לא עמד בפרץ; כי שופטי נתניהו גוררים רגליים כבר שנים; כי נתניהו לא הוצא לנבצרות כשעוד אפשר היה; כי האופוזיציה לא מתפקדת (למעט, כמובן, חברי הכנסת גלעד קריב ונעמה לזימי). אבל עשרות אלפי הישראליות והישראלים שכן הגיעו היום לירושלים ואתמול לתל אביב, ויש לקוות שימשיכו מחר ומחרתיים וכמה שיהיה צריך, מבינים שכשמשהו חשוב מספיק, צריך להלחם עליו גם אם המאבק אינו יעיל ואולי אף לא ייצלח. אנחנו יודעות שהמאבק הזה חייב להתרחש, ושאף אחד אחר לא יעשה אותו בשבילנו. שום אל לא ייצא מהמכונה. לא נתעורר מהסיוט למציאות של שלום, שגשוג ואחווה. מה שנצליח להשיג במאבק נגד הכוחות ההרסניים – זה מה שיהיה לנו, ומה שלא נצליח – לא יהיה. וכדי שיהיה סיכוי להצליח – חייבים לפחות לנסות.
הכל כבר נאמר שוב ושוב ושוב. באינספור עצרות וזומים ופודקסטים. המילים אכן מיצו את עצמן. אבל האמת נותרה בעינה. המשטר שנתניהו והמשת”פים שלו בונים לנו כאן הוא משטר דיכוי. גם לאזרחיה היהודים של המדינה. כשהם יסיימו לבנות אותו על חורבות מה שמעולם לא היה מושלם, אבל השאיר פתח לתקווה, נפחד לפצות פה. שוטרים סמויים ללא מדים וללא תווי שמות לא רק יסתובבו ביננו בהפגנות (כפי שהם עושים בירושלים מזה זמן, וגם היום) – אלא ידפקו על דלתותנו ויקחו אותנו איתם. ויתכן שחלקנו יועלם. ולא יהיה שום טעם לפנות לא למשטרה ולא למערכת המשפט כי הן תהיינה נאמנות למשטר. והשחיתות תהייה בוטה עוד יותר מכפי שהיא היום (כן, זה אפשרי), ולכן גשרים יקרסו, ומערכות לא יפעלו. וההיסטוריה תיכתב (ליתר דיוק תשוכתב) על ידי עושי דברם של השליטים; מה שלא יסתדר עם הנרטיב שלהם – יימחק. הם יפתחו במלחמות לפי האינטרסים שלהם, ויקריבו חיילים ישראלים ואזרחים פלסטינים באין פוצה פה. אנשים חיים ככה במקומות רבים בעולם. מספיק לחשוב על רוסיה. אבל להגיע לזה מתוך עצלות, אדישות ופינוק, מתוך בלבול, עייפות וויתור – זה פשע. והזמן למנוע את הפשע הזה הוא עכשיו.