הרבה שמות ניתנים למחאה המופלאה המטלטלת את הארץ הזו משגרת ייאושה. יש מי שמתייחסים אליה כאל מחאת הצעירים; אחרים רואים בה את מחאת מעמד הביניים; יש מי שסולדים ממנה כמחאת המפונקים, אוכלי הסושי, מלקקי הקוטג’.

במקביל, רבים מציינים, בצדק, כי המחאה סבה על כבוד האדם: ישראלים תובעים את כבוד האדם שלהם.

 המחאה היא אכן מחאת הצעירים בני מעמד הביניים (ולא מחאת השכבות המנוחשלות ביותר) והיא אכן על הקוטג’ ועל הזכות לבחור מדי פעם בסושי (ולא על לחם אחיד וחלב). ובו בזמן היא אכן גם על כבוד האדם בישראל. ואפשר לכנותה ולהגדירה בעזרת ערך יסוד זה, הנעוץ בלב מגילת זכויות האדם הישראלית ובאתוס הקולקטיבי. כדי לאפיין ולתייג את המחאה החברתית המתנחשלת באמצעות כבוד האדם, יש להבחין בין שני סוגי כבוד, שהשפה העברית מקשה עלינו להבחין ביניהם: כבוד סגולי, וכבוד מִחְיָה (באנגלית ההבחנה מוכרת וברורה יותר: בין Dignity, שהוא כבוד סגולי, ובין respect, שהוא כבוד מִחְיָה).

הכבוד הסגולי הוא כבודו של אדם כיצור אנושי; כחבר במשפחת בני ובנות האנוש. כבודו הסגולי של האדם הוא ערכו הנומינלי המוחלט של כל אדם באשר הוא אדם. על פי השקפת העולם ההומאנית, לכל אדם, באשר הוא אדם, יש ערך מוחלט שלא ניתן להתניה. ערך זה הוא מוחלט, ואסור לאף אדם, גוף או מדינה לפגוע בו פגיעה קשה. פגיעה קשה בכבודו הסגולי של האדם קוראת תיגר על התשתית הבסיסית ביותר של הקהילה הבינלאומית של העולם המודרני, העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיא אסורה ללא יוצא מן הכלל. במילים אחרות, כבודו הסגולי של האדם מקנה לכל אדם, בכל מקום ובכל מצב זכויות יסוד בסיסיות, שאסור לאיש לפגוע בהן. זכויות אלה הן הזכויות הנחוצות לאדם, לכל אדם, לשרוד ולהתקיים כיצור אנושי. הרעבה, מניעת קורת גג, מניעת התבטאות, מניעת השכלה, פגיעה אלימה בגוף או בנפש, הגבלת חופש התנועה – כל אלה פוגעים בזכויות היסוד של אדם ובכבוד האדם הסגולי. הם פוגעים ביכולתו לשרוד ולהתקיים כיצור אנושי. דוגמא קיצונית לפגיעה בכבוד הסגולי היא מחנות ריכוז ורצח עם. דוגמא שכיחה בעולם היומיום – אונס.

 כבוד המִחְיָה שייך לאותו מערך ערכי מושגי הומאני שאליו שייך הכבוד הסגולי. ואולם כבוד המחיה הוא כבודו של אדם כיצור אנושי אינדיבידואלי ייחודי; לא כחבר גנרי (חסר ייחוד) במשפחת האדם, אלא כמי שהוא, על כל מאפייניה הייחודיים של זהותו. על פי השקפת העולם ההומאנית, לכל אינדיבידואל ייחודי יש ערך בזכות הייחוד החד פעמי שלו. זהו ערך שונה מערכו של כל אדם מעצם היותו אדם, שהוא הכבוד הסגולי. בעוד הכבוד הסגולי מתמקד במכנה המשותף לכל בני האנוש, כלומר עצם אנושיותם, כבוד המחיה מתמקד דווקא בשונה ביניהם, בתכונות המיוחדות של כל אחד מהם. לשם המחשה: כבודם הסגולי של אברהם ושרה זהה, כי שניהם זהים בשייכותם למשפחה האנושית ולכן בערכם האנושי. אך כבוד מחייתו של אברהם הוא כבודו כאדם מיוחד וחד פעמי, וכבוד מחייתה של שרה הוא כבודה כאדם מיוחד וחד פעמי אחר. כבוד מחייתו של כל אחד מהם ייחודי רק לו. יתירה מכך, כבוד מחייתו של כל אחד מהם נקבע אך ורק על ידיו. רק אברהם יכול לקבוע כי כבוד מחייתו נגזר מאמונתו העמוקה, מאומץ לבו, מחושו המוסרי ומתחושת האחריות האישית העמוקה שלו. רק שרה יכולה לקבוע כי כבוד מחייתה נגזר מתבונתה, תושייתה, האסרטיביות שלה ומחויבותה לבנה. כל אחד מהם זכאי להגדיר את כבוד מחייתו (self respect) ולדרוש מן הסביבה לכבדו (respect) במובן של הכרה בכבוד מחייתו כפי שהוא הגדיר אותו. הגדרה עצמית של כבוד המחיה והכרה חברתית בה נחוצות לאדם לא להישרדותו האנושית, אלא לפריחתו, לגדילתו ולהתפתחותו למיצוי מרב הפוטנציאל האנושי הייחודי שלו.

 בתמצית, כבוד האדם הסגולי מתייחס להישרדות ולהתקיימות של כל אדם כיצור אנושי; כבוד המִחְיָה מתייחס לפריחה, לצמיחה ולשגשוג של כל אדם על פי הגדרתו העצמית הייחודית.

 ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם (משנת 1948) מחייבת כל מדינה בעולם לכבד את כבודו הסגולי של כל אדם. אמנות מאוחרות יותר ממליצות למדינות להכיר בכבוד מחייתם של תושביהן. כדי לכבד את כבודו הסגולי של האדם, יש להגן עליו מפני רעב ואלימות ולאפשר לו ללמוד ולהתבטא. כדי לכבד את כבוד מחייתו של האדם יש לאפשר לו להתפתח כרצונו, על פי בחירתו, ולצמוח להיות האדם הייחודי שהוא מבקש להיות. כל מדינה חייבת למצוא את המשאבים להבטיח את כבודו הסגולי של כל אדם. מדינות נקראות להקצות משאבים ככל יכולתן כדי לאפשר לאנשים רבים ככל האפשר להתפתח ולממש את כבוד מחייתם.

מרבית המחאות והמהפכות מתחוללות בדרישה לכבוד סגולי. כאשר אנשים חשים מדוכאים, עשוקים, רעבים ומוכים – כלומר כשהם חשים פגיעות קשות מתמשכות בכבודם הסגולי – יש שהם פונים לדרך המהפכה. כאלה הן המהפכות המתחוללות במשטרים דיקטטוריים שאינם מכירים בערכו של האדם.

 אך המהפכה הישראלית אינה במחאה על כבוד האדם הסגולי; היא תובעת את הכרת המדינה בכבוד מחייתם של תושביה. זו אינה מחאתם של תושבים רעבים ללחם, או כאלה המפחדים מטרור פוליטי רצחני של המדינה; זו מחאתם של מי שדורשים ממדינתם הכרה בכבוד מחייתם. אלה אנשים שרוצים שהמדינה תבטיח להם לא רק הגנה מרעב ומאונס, אלא גם הזדמנות אמיתית, משמעותית, להתפתח על פי ייחודם האנושי, כפי שהם מגדירים אותו. הם רוצים להיות מסוגלים למצוא דיור בעיר בה הם רוצים לחיות; הם רוצים להיות מסוגלים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ולחוגים שיעניקו להם חינוך והעשרה שיאפשר להם להתפתח באופן המיטבי; הם רוצים תשתיות חברתיות שיאפשרו להם לנוע בחופשיות, לרכוש השכלה, להנות מתרבות ואמנות. הם טוענים שבמדינת ישראל לא רק העשירים זכאים לכבוד מחיה; שכל אדם העובד למחייתו ותורם לחברה ולכלכלה זכאי גם להכרה של המדינה בכבוד מחייתו. הם טוענים ש”השיטה” הקיימת אינה מביאה בחשבון את כבוד מחייתם של מרבית תושבי המדינה. הם דורשים שהשיטה תוחלף בכזו השואפת להכיר בכבוד מחייתם של כל התושבים כערך לגיטימי ומרכזי.

 מחאת כבוד המחיה אינה מחאה מפונקת. אין לה קשר למהפכה קומוניסטית או לנהנתנות הדוניסטית. זו מחאה  על כך שמדינת ישראל אינה סופרת את כבוד מחייתם של תושביה. זו מחאה על כך שבסדרי העדיפויות של מדינת ישראל, רווחת ה”טייקונים”, ההשקעה בשטחים הכבושים ושמירת השקט הקואליציוני (עם המפלגות החרדיות) קודמים לכבוד מחייתם של התושבים. המחאה היא דרישה לשינוי סדר העדיפויות, כך שכבוד המחיה של התושבים יהיה ערך היסוד של השלטון על כל ענפיו. זוהי מחאה סוציאליסטית במובן זה שהסוציאליזם הוא האידיאולוגיה החברתית שקידשה את כבוד המחיה של כל פרט וביקשה להציבו כערך ליבה של המבנה החברתי. היא הומאנית, מכיוון שכבוד המחיה הוא ערך הומאני. היא ציונית מכיוון שבמיטבה, הציונות האופטימית (בניגוד לזו הקטסטרופלית) בקשה לבנות כאן חברה שתביא לרווחה המרבית של כל תושביה. כזוהי המדינה היהודית שהרצל חזה בספרו אלטנוילנד: מדינה סוציאליסטית המאפשרת ומקדמת את מיצוי הפוטנציאל האנושי הייחודי של כל חבריה. זה סוד כוחה ומקור שגשוגה. וכפי שהבטיח הרצל – אם נרצה, אין זו אגדה.