בפסק הדין החשוב של בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים בעניין מני נפתלי נגד מעון ראש הממשלה הוכיח המותב שיש שופטים בירושלים, והם אינם מתייראים מן השררה השלטונית. “מבחן בוזגלו” המפורסם יושם לתפארת, כשעל מעון ראש הממשלה הוחלו אמות המידה המשפטיות הרגילות, ונקבע שהוא לא עמד בהן. אך השופטת דיתה פרוז’ינין ונציגי הציבור נתן מזרחי ואליעזר יערי עשו הרבה מעבר לכך: הם אימצו את עקרונותיה של הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה, ומצאו את דרך המלך לעגן אותם בדיני העבודה בישראל — בין שהצעת החוק תחוקק ובין שלא. זוהי בשורה פורצת דרך, בעלת פוטנציאל לחדש את פניהם של דיני העבודה בישראל ולתת סעד לעובדות ועובדים רבים.

לאחר שבחנו את פרטי תביעתו של מני נפתלי, חברי המותב השיפוטי קבעו כי “חומר הראיות שהוצג לפנינו ופורט בהרחבה מצביע על העסקה פוגענית חמורה, המצדיקה פיצוי בשיעור גבוה”. עם זאת, השופטים הבהירו שהם יודעים היטב כי הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה עברה רק בקריאה טרומית, כלומר עדיין איננה בבחינת חוק. במצב עניינים זה, “העסקה פוגענית חמורה” אינה אסורה בשום חוק ישראלי, ובתי הדין אינם יכולים לפסוק פיצויים בגינה מכוח שום הוראה חקוקה. בניסוחו של פסק הדין: “הקושי המתעורר בפסיקת פיצוי בגיןהעסקה פוגענית נובע מןהעובדה שהצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה עברה בקריאה טרומית בלבד, והיא כשלעצמה אינה מהווה עדייןמקור לחיוב מעסיק בפיצוי”.

אין ספק שבית הדין לעבודה בירושלים סבור ש”העסקה פוגענית חמורה מצדיקה פיצוי בשיעור גבוה”, כלומר: שראוי לה לכנסת להזדרז ולחוקק את החוק למניעת התעמרות בעבודה.אך בית הדין חושב שהתעמרות בעבודה היא כה חמורה – עד שהוא אינו מוכן לשבת בחיבוק ידיים עד שהכנסת תחוקק את האיסור המיוחל. לכן הוא קובע שגם בהעדר איסור חקוק, ניתן כבר היום לפצות אדם על התעמרות בעבודה. איך? באמצעות פיצוי על מה שמכונה “עגמת נפש”. כלומר, בהעדר הוראת חוק מסוימת ומפורשת, אפשר להשתמש בראש הנזק הכללי של “עגמת נפש” — ממש כפי שניתן היה להשתמש באיסור הכללי על “התנהגות לא הולמת” כדי להעניש על הטרדה מינית גם לפני שנחקק האיסור המפורש והמסוים על התנהגות כזאת. צריך רק לרצות, ולהיות מספיק אמיצים.

מדוע לא נעשה הדבר עד כה? כי בתי הדין לעבודה ממעטים מאוד להשתמש בזכותם לפסוק בגין “עגמת נפש”. כפי שאומר בית הדין: “מודעים אנו לכך שבתי הדין לעבודה אינם פוסקים פיצוי בגין עגמת נפש אלא במקרים חריגים, ולעיתים נדירות”. אך פרוז’ינין, מזרחי ויערי אינם מהססים לסטות מהרגל שיפוטי (מצער) זה. הם מוצאים לנכון להבהיר שההמנעות מפסיקת עגמת נפש הולמת מצב משפטי בו לתובע יש עילה מפורשת בחוק, והוא זכאי לפיצויים — ומקבל אותם — על פי סעיף חוק כלשהו. כלומר: מי שתובע פיצויי פיטורין על פי חוק — אין הצדקה שיקבל בנוסף לכך גם פיצויים בגין עגמת נפש. לעומת זאת, הם מחדשים, כשלתובע אין עילה בחוק, כמו למשל כשהוא תובע בגין התעמרות בעבודה, ראוי ומוצדק לפסוק לו פיצויים משמעותיים בגין “עגמת נפש”.

במהלך אמיץ וחדשני זה פוסק בית הדין לעבודה פיצויים בסך 80,000 ש”ח על התעמרות בעבודה ומגדיר אותם פיצויים בגין עגמת נפש.

משמעות הפסיקה החדשה היא כי מעתה יוכלו עובדות ועובדים לתבוע בבתי הדין לעבודה בגין התעמרות בעבודה, ולזכות בפיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה להם. אילו פעלה הכנסת באופן אחראי, כיאה לרשות המחוקקת, ראוי היה לה להזדרז ולחוקק את החוק למניעת התעמרות בעבודה, ולודא שכל ההתנהגויות המנויות בעניין נפתלי כלולות בו. בהתחשב בכך ששר הכלכלה הוא הנתבע בעניין נפתלי – יש חשש לניגוד עניינים מובנה, ומתעורר הרושם שמא הליך החקיקה לא יקודם במהרה. אך בית הדין לעבודה בירושלים הוכיח כי הוא אינו זקוק לחוק: גם בלי הוראה חקוקה הוא מסוגל לזהות התעמרות בעבודה, להבין את חומרתה ולפסוק פיצויים בגינה במסגרת דיני העבודה הכלליים. במצב עניינים זה, אולי בכלל עדיף לוותר על חקיקת החוק, ולהשאיר את פיתוח הפסיקה בתחום זה בידי בתי הדין לעבודה, שאמונים על הנושא ומבינים היטב את שיטות ההתעמרות ואת הפגיעה הקשה בכבוד האדם, ברווחתו ובאיכות חייו. אם פסק הדין בעניינו של מני נפתלי הוא דוגמא, בתי הדין יפתחו את התחום בהצלחה רבה.

פסק הדין:

https://mishpatsheker.files.wordpress.com/2016/02/508785426616669-1.pdf