זנה בריסקי בחרה לחיות מספר שנים ברובע “האורות האדומים” של העיר כלכותה, בהודו. את העוני, המצוקה, הצפיפות והתנאים הסניטריים – אפשר לדמיין אפילו מבלי לראות את הסרט. את הזוועה של איזור מגורים ענק שכולו בית זונות אחד ענק, שבנותיו יוצאות “אל הרחוב” בגיל 11, אפשר לנחש. אבל את האור בעיניהם של ילדים שנולדו לעולם זה, ונדונו לחיות ולמות בו, את האנושיות, החכמה, הרגישות והעדינות שניתן למצוא אצלם, בדיוק כמו אצל כל בן אנוש אחר, את אלה צריך לראות כדי להאמין. כי מרחוק קשה שלא להתפס לעמדה המעמדית, הגזענית, המפלה כל כך, כאילו לא יתכן שבלב המאפליה יפרחו חיים אנושיים ככל חיים. רק מפגש אישי עם פנים, שמות, סיפורי חיים, יכול להמחיש עד כמה כבוד האדם הוא אכן חותם טבוע עמוק בכל יצור אנושי באשר הוא. ללא הבדל דת, גזע, מין, מעמד, מוצא או איזור מגורים.

במשך שנתיים, זנה בריסקי בחרה להתגורר בשכונה שכולה בית זונות ענק, בלתי חוקי, בלתי ראוי למגורי אדם. היא קיבצה מספר ילדים, קנתה להם מצלמות, והעניקה להם שיעורי צילום. היא שלחה אותם לצלם את העולם, והדריכה אותם בפיתוח, עריכה, חיתוך. הם למדו אודות קומפוזיציה, צבע, תנועה, מורכבות. הם פיתחו טעמים אישיים, נקודות מבט, עמדות, תחושת ערך ובטחון עצמי. זנה בריסקי שלחה את הצילומים למערב, ודאגה לארגן תערוכות, ולהביא את קולם של הילדים לכל זירה אפשרית. היא קישרה בינם ובין העולם, איפשרה להם להתפרנס בכבוד, ופתחה להם דלת לחיים אחרים. היא הצליחה לאפשר לאחד מהם להשתתף באירוע בינלאומי לצלמים צעירים באמסטרדם, ולכוון אחדים מהם לפנימיות, בהן יש להם סיכוי ללמוד, להתפתח, להתקדם, ומעל לכל – לא להגיע לרחוב בגיל 11.

מרבית הילדים שבסרט התיעודי יסיימו בודאי את חייהם כמו הוריהם: סוחרים בגופם, מכורים לאלכוהול ולסמים, קהי חושים, עניים מרודים. אבל לזמן מה הם החזיקו מצלמה ביד, והביטו בעולם, וזכו בתשומת לב, בהערכה, במקום בחברה האנושית. וחלקם הצליחו ליטול את ההזדמנות שניתנה להם, להחלץ מן המלכודת לתוכה נולדו ולהמריא לעולם אחר. וכל זה בגלל שלאישה אחת היה מאוד מאוד אכפת.

למרות הדמעות העומדות בגרון, הסרט הוא מקור השראה נדיר, ומנחיל התרוממות רוח והרבה ענווה.

(Born into Brothels)