ששים שנה חלפו מאז תם הפרק האימתני ביותר בתולדות המלחמות, כמו גם בהיסטוריה של היהודים. תנורי שריפת הגופות באשוויץ כבר קורסים ומתפוררים, אך הטראומה ושרידיה חיים בנו במלוא עצמתם. בישראל, כמו במקומות נוספים בעולם, אנו חיות וחיים עדיין בצל מלחמת העולם השניה, והשמדת יהודי אירופה פועמת עדיין חזק בלב הווייתנו האישית והקולקטיבית. רבות מאוד מחוויותינו הפרטיות והציבוריות מתחברות הישר לשם. כשפליטים סודאנים מבקשים מקלט מדיני – אנו מתכווצים מאימת הזכרון; כשניצולת אלימות מינית מתארת לי את הצורך שלה בענישת התקפן היא משווה זאת לצורך בהוצאתו של אייכמן להורג; כשאוכלוסיה אזרחית פלסטינית מוקפת גדרות וחומות – אנו מצטמררים; כשמתנחלי גוש קטיף ביקשו להבהיר כי בעיניהם ישראל מתעללת בהם כיהודים, עטו חלקם מגני דוד צהובים. כל אלה נתפסים על ידינו כנגזרות; כמראות; כתזכורות ושיקופים ל”שם” ו”אז”. עכשיו, סביב הפקרתם וגזילתם של ניצולי השואה אנחנו מדברים על הדבר האמיתי במלוא הדרו; על לב המאפליה.
עצם הנגיעה בדבר עצמו – חשובה. במקום ללכת סחור סחור – חשוב לגעת בכאב; להכניס יד אל תוך האש ולחוש את חומה. כמו שאמר אלתרמן – איני רוצה לדבר עליהם, רוצה בלבם לגעת. אולי זוהי תחילתה של התמודדות עמוקה ויסודית יותר עם מה שחייבים להתמודד עמם: האבדן הבלתי נתפס; הכאב וההשפלה במימדים חסרי תקדים; הפחד הקיומי האינסופי שנטבע ונותר. לרוב אנחנו (בהכללה, כקולקטיב) בורחים מן ההתמודדות וממלאים את חיינו ברעש. אבל כמו שמלמדים אותנו המומחים לטראומה ופוסט-טראומה: עד שלא נתמודד – לא נרפא. אברהם בורג, יו”ר הכנסת ויו”ר הסוכנות היהודית עשה לאחרונה כותרות כשכתב שאנחנו חברה פוסט טראומטית, רדופת שדי ההשמדה, וזה מקור חלק אדיר מקשיינו ובעיותנו (“לנצח את היטלר”). אבל הרבה לפניו, מזה כמה עשורים, הדברים נכתבים ונאמרים בריבוא דרכים על ידי הוגות והוגים בתחומי דעת, אמנות ויצירה רבים. אנשים שישראל יקרה להם, שדמה פועם בעורקיהם, והם חרדים לגורלה ולגורל תושביה אינם יכולים שלא לטפל בנקודה כאובה זו, המתלקחת כמדורת השבט המודחקת. למעשה, קשה להסתכל על החברה הישראלית במבט מפוכח ולא לראות כי עד שלא נפסיק לברוח, ולא נתחיל להתמודד ברצינות עם הטראומה האדירה ותוצאותיה הקטסטרופליות – נמשיך להתחפר, לחזור על חוויות אימים, על אסונות ועוולות, ולפגוע בעצמו ובזולתנו; כמו כל שאר הקרבנות והניצולים בכל מקום ובכל זמן שאינם מעזים להישיר מבט פנימה. הישרת המבט, סוף כל סוף, בעיניהם של הניצולים, עשויה לפתוח תהליך כואב שאולי יוביל לזיכוך ולתחילת החלמה.
אך מעבר לכך, אני חושבת שצעדת החיים בירושלים עשויה להביא גם לתחילתה של איזו שותפות (לפחות בקרב הציבור היהודי בישראל) שאולי מעולם לא חווינו. כי במרוצת בריחתנו מהתמודדות אמיתית, השימוש בזכר השואה הוביל לפירוד, קיטוב וניכור. כל עוד התבצרנו בדיון בתופעות “דמויות” שואה – העמקנו את התהומות ביננו. מי שרואים בגדרות ובחומות שאנו מקימים סביב הפלסטינאים הד בלתי נסבל למורשת השואה – מקפיצים את חמתם של מי שבשום פנים ואופן אינם רואים זאת כך, ושומעים בהשוואה שנאה עצמית; ומי שטענו שההתנתקות מגוש קטיף היא שואה שניה הטריפו את דעתם של מי שראו בדבריהם ניכוס ציני של האסון הקולקטיבי וזילות המורשת הכאובה. הדבר קיבל ביטוי קטן אך כואב מאוד בתקרית המתוקשרת בין חבר כנסת חרדי ועובד משרד המשפטים שהוא בן לניצולי שואה. המשפטן עובד המדינה מנע העברת כספים באופן בלתי חוקי לבתי ספר חרדים שאינם עומדים בדרישות המינימום של לימודי ליבה ישראלים; חבר הכנסת החרדי האשים את המשפטן שהוא “גרוע מן הגרמנים”; בתגובה, עובד המדינה סטר לנציג הציבור. וכך כולנו מפולגים, כואבים, צודקים, אשמים, מיוסרים ולכודים יחדיו (כמו עקרבים בבקבוק, היה אומר רומן פולנסקי, ניצול שואה ותקפן מיני).
צעדת החיים בירושלים היא אולי האירוע הציבורי, הפומבי, הלאומי הספונטני החשוב ביותר הזכור לי, שנועד להעמיד דברים על דיוקם: רק ניצולי השואה הם הקרבנות והשורדים האמיתיים; האולטימטיביים. הם מי שחוו את הגהנום ויכלו לו. הם אלה שגילו את הדבקות העילאית בחיים, וחלקם גם הפגינו גילויי גבורה על אנושיים למען זולתם ובני האדם באשר הם. כל זה נכון רק לגביהם, הניצולים השורדים, לא לגבינו, שאר הישראלים היהודים. ואילו אנחנו – אנחנו בהחלט עומדים לידם: ספגנו מכאב הזוועה, והפנמנו מעצמת טראומת הקרבנות וההשרדות. אנחנו מזדהים אתם במידה רבה ועמוקה. חלומותינו עדיין מלאים תנורים מעשנים וגטאות מוקפות גדרות תיל. אימצנו את חרדותיהם ושנאותיהם. אבל אנחנו, כקבוצה, גם אשמים בלא מעט אטימות, ניכור ואכזריות, שבאו לידי ביטוי ביחסנו כלפיהם. אנחנו, כקבוצה, חמסנו את הפיצוי המסכן שנתנו התקפנים לקרבנות השורדים, ואכלנו אותו על חשבונם. אטמנו את ליבנו, כיסינו את עיננו ואזננו, שדדנו ושמנו. ובתוך כך, כמובן, השתקנו אותם, הדרנו אותם, בזנו להם, האשמנו אותם, התעלמנו מהם וכעסנו עליהם, כדרכם של חמסנים. לא רצחנו אותם, לא שרפנו ולא השמדנו – אבל פגענו ואטמנו לבנו. הוצאנו עליהם משהו מן התוקפנות שהתעוררה בנו נוכח קורבנותם. ובלשון שדה הדעת העוסק בטראומה ופוסט טראומה: נהיינו כלפיהם קצת, אפס קצהו, של התקפן שהם היו קורבנו.
הן את תחושת הקרבנות שאימצנו מהם (יש שיאמרו “ניכסנו לעצמנו”, גזלנו מהם וניצלנו לרעה) והן את התקפנות
שהתעוררה בנו נוכחם והרשנו לעצמנו להוציא עליהם (יש שיאמרו “תכונות התקפן שאימצנו מולם”) העצמנו בהקשרים מגוונים ורבים (ראו למשל תחושותינו הקבועות ש”העולם כולו נגדנו”, “כולם אנטישמיים”, “או”ם שמו”ם”, ולצדם יחסנו לפליטים הסודאניים, יחסנו לאוכלוסיה הפלסטינית, לעולים מאתיופיה, לקשישים חלשים, לנפגעות תקיפות מיניות, לעניים בקרבנו). תחושות מועצמות אלה קיטבו בין עמדותנו הקיומיות בכל סוגיה (תקצוב בתי ספר חרדיים, פינוי גוש קטיף ובניית החומה/גדר סביב האוכלוסיה הפלסטינית). כולנו נהיינו היפר-קרבנות ו/או היפר תקפנים בעיני עצמנו ובעיני ישראלים יהודים אחרים סביבנו. בהקשרים רבים. הכל במימדים מיתולוגיים, של “שם” ו”אז” (קרי אוושויץ) ולא במושגים נורמאליים של החיים האמיתיים שלנו כאן ועכשיו.
בצעדת החיים בירושלים יצעדו הקרבנות הניצולים; לצידם נצעד גם אנחנו, הישראלים היהודים. אנחנו, שאיננו הקרבנות האולטימטיביים, אבל גם איננו “גרועים מן הנאצים”. אנחנו, הסובלים מטראומה-נרכשת מקרבתנו אל הקרבנות האמיתיים, וגם מגילויים עצובים של אימוץ דפוסי התנהגותו של התקפן. אנחנו שמדממים עדיין את כאב סבנו וסבותנו, דודנו ודודותנו שעונו, הושפלו ונשחטו בשל היותם יהודים כמונו, ואנו מגלים אטימות והעדר חמלה כלפי חלשים וכואבים סביבנו (פלסטינים, עניים, קשישים, סודאנים, יהודים אתיופים, נפגעות תקיפה מינית…). אנחנו, שמרשים לעצמנו להתהדר בקרבנוּת לא-באמת-לנו, ולא לראות את דפוסי התקפנוּת שלנו.
מקום זה של “ליד הקרבנות, מכילים מעט מדפוסי התקפנים” הוא המקום האמיתי שלנו. של כולנו, כלל הציבור הישראלי היהודי. זה המקום שאנו, ככלל, מתקשים כל כך לקבל, להכנס אליו, להתמודד עמו ולטפל בו. זה המקום המורכב, המסובך, היחיד שיש לנו. שהוא באמת שלנו. שהוא אנחנו. זה המקום שעד שלא נכיר בו, נאמצו – בכאב רב – ונעשה איתו משהו אמיתי — נמשיך להיות כלואים בו, מכחישים, בורחים ומזיקים. זה המקום שמצעד החיים בירושלים פותח לנו ומזמין להכנס לתוכו ולהיות בו.
שום מצעד חיים באוושויץ אינו מכונן עבורנו את המקום הזה. שם אנחנו עלולים להתחפר במקום הרגיל שלנו: ניכוס מקומם של הניצולים האמיתיים והתכחשות לתכונות התקפן שאימצנו. רק כאן, בירושלים, בירת מדינת ישראל, סמל ריבונותנו כוחנו ועוצם ידנו, שכם אל שכם עם הניצולים עצמם, שהם גם קרבנות התנהגותנו התקפנית, אפשר להכנס למקום הקשה והמורכב שלנו. וזה המקום אליו כולנו צריכים להכנס. יחדיו. גברים ונשים, אשכנזים ומזרחיים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל (והמרכז), הטרוסקסואלים והומוסקסואלים, צפון תל אביבים ובאר שבאים. זה מקום אמיתי שיכול להכיל אותנו. לא לבטל את ההבדלים ביננו או את יחסי הכוחות, אבל לשים אותם בפרופורציה. ואולי משם נוכל להדבר להתחיל לצעוד ביחד לאנשהו. לא ביחד דביק ומלאכותי, אלא ביחד עמוק של טיפול עצמי משותף. שיאפשר לנו לקבל את עצמנו, ואז גם להתחיל להדבר עם הזולת. עם הפלסטינאים אזרחי ישראל, עם הפלסטינאים שאינם אזרחי ישראל, ולאט לאט – עם שאר העולם. עם עברנו, ולבסוף גם עם עתידנו. והאמת היא שאין לנו שום ברירה. בנפשנו היא.
מה שהפך לקלישאה קובע שכל מסע, ארוך ומפותל ככל שיהיה, חייב להתחיל בצעד ראשון. זה כנראה נכון.
* * *
3 נ.ב בעקבות ההפגנה.
1. מיד לאחר ההפגנה. כבר מזמן לא היתה למילים “עוד לא אבדה תקוותנו” משמעות מצמררת כל כך כמו ששיווה להן המעמד מול משרד ראש הממשלה בהפגנתם של אחרוני שרידי השואה, צאצאיהם, וישראלים מכל שדרות האוכלוסין.
2. בחיפושי אחר צמיד שאיבדתי אולי בהפגנה שבתי ל”מקום הפשע”, גן הורדים מול משכן הכנסת. כרזות של “השואה זה כאן” עודן מעטרות עצים וספספלים. וכוסות פלסטיק, צלחות חד פעמיות, ניירות כסף, עטיפות מכל סוג – כולם נערמים על הדשא, באיזור ההתכנסות. התביישתי.
3. שבוע לאחר ההפגנה פרסם “הארץ” כתבה החושפת את המוח שמאחורי ארגון ההפגנה: שני יחצנים ששומרת נפשה תרחק מהם ומסוגם. אנשי “ספין” מקצועיים, נטולי קווים אדומים, שגאוותם על האגרסיביות, הפרובוקטיביות, והגישה נטולת הגבולות המוסריים של “הכל בשביל הלקוח”. בין השאר הם אחראיים לנסיונות רצח האופי של המתלוננות נגד הנשיא לשעבר קצב, כיוון שקיבלו ממנו (על חשבון כולנו) לא פחות ממאה אלף דולר לשם כך. האם הרגשתי מנוצלת? קצת. קשה שלא. ויחד עם זאת – יש להבחין בין טפל (ומגעיל) ובין העיקר. הלא מודע הקולקטיבי מבעבע לפעמים ופורץ דווקא מן המורסות המכוערות. לא תמיד הוא בוחר לו את גני הורדים של צדיקי הדור (מי הם?). אז כך גם כאן, במקרה ההפגנה, יתכן שדווקא אנשי הקצה הלא נעימים הללו חשו וביטאו תחושות עומק משמעותיות של כולנו. ככה זה לפעמים.
(תודה לדינה שעודדה אותי לנסח את הדברים ולכתוב אותם).