בערב יום העצמאות קיים ארגון בינ”ה טקס הקראת הכרזת המדינה. הטקס התקיים בהיכל העצמאות, בשדרות רוטשילד בתל אביב, שבו התקיים הטקס המקורי בה’ אייר תש”ח, וארבע נשים הוזמנו למלא את מקומו של בן גוריון: לקרוא כל אחת רבע מן ההכרזה, ולהוסיף פרשנות (דרש) משלה. האירוע היה מרגש. פשטותו של הטקס המקורי דבוקה באולם הצנוע, קטן הממדים, שהשטיח שלו מתפורר תחת רגלי המבקרים. אך הרגש מפעם לא בשטיח, אלא בזכרה של שעה היסטורית, שבה מספר מילים נחרצות כוננו מציאות חברתית חדשה: מדינה, אזרחים, קולקטיב.

אלה הדברים שנשאתי, על הכרזת המדינה, לאחר שקראתי את חלקה האחרון.

החלטת החלוקה של האו”ם קבעה שאם הציבור העברי בארץ ישראל רוצה להקים לעצמו מדינה, עליו להתחייב שמדינתו תהיה דמוקרטית, תעניק שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, תאפשר למיעוט הערבי בתוכה חופש לשון, חינוך ותרבות, ותגן על כל המקומות הקדושים לכל הדתות ועל חופש הדת והפולחן של בני כל הדתות. החלטת האו”ם דרשה שמדינה יהודית כזו תתחייב לשתף פעולה עם המדינה הערבית, כלומר הפלסטינית, שתקום לצדה, ולהקים ביחד איתה אחדות כלכלית כמפורט במסמכי האו”ם. החלטת החלוקה מיום כ”ט בנובמבר התנתה שרק אם תתחייב המדינה היהודית החדשה לכל אלה — היא תוכל לבקש ולקבל את הכרת האו”ם כמדינה וכחברה בארגון.

היישוב העברי בארץ ישראל נענה לדרישותיה של החלטת החלוקה מיום כ”ט בנובמבר, ובהכרזת המדינה שהוכרזה בה’ באייר, הוא הבטיח מפורשות שהמדינה החדשה תעניק שוויון זכויות לכל אזרחיה, תבטיח את זכויות המיעוט הערבי, תהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האו”ם, ותפעל להקמת האחדות הכלכלית עם המדינה הפלסטינית בשיתוף פעולה עם מוסדות האו”ם. בעקבות הבטחה זו פונה היישוב העברי אל  האו”ם ומבקש ממנו להכיר במדינה החדשה ולקבלה לחיק האומות המאוחדות. בקשה זו התקבלה — על סמך ההתחייבויות המפורטות בהכרזת המדינה.

הפרוטוקולים המתעדים את הדיונים בהכרזת המדינה מעידים שההתחייבויות שהובעו בה הן הבסיס לפניה אל האו”ם בבקשת הכרה מדינית. משניתנה הכרת האו”ם — נכרת חוזה בין מדינת ישראל ובין הקהילה הבינלאומית, והוא שריר וקיים, תקף ומחייב. ההתעלמות ממנו – בחסות פרשנות משפטית של בית המשפט העליון – היא, למיטב הבנתי, לא פחות ממבישה.

ומכאן לנקודה נוספת: בשם מי מדברת ההכרזה, והאם גבולות הקולקטיב ששרטטה ההכרזה בשנת 1948 ראויים לשימור גם כיום? חלקה האחרון של הכרזת המדינה משמיע לראשונה את קולו של הקולקטיב הישראלי. המילה “אנו” מופיע כבר בחלקה השלישי של ההכרזה, אך “אנו” זה מתייחס ל אָנוּ חַבְרֵי מוֹעֶצֶת הָעָם, נְצִיגֵי הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי וְהַתְּנוּעָההַצִּיּוֹנִית. בחלק הרביעי הופך ה”אנו” לקולקטיב. “אנו” קולקטיבי זה  מושיט יד למדינות השכנות, קורא ליהדות העולם, פונה לערבים תושבי ישראל. “אנו” זה איננו רק חברי מועצת העם, אלא כלל אזרחי המדינה החדשה שזה עתה קמה. אנו הישראלים, על משקל we the people הפותח את הכרזת המדינה האמריקאית, ששימשה מודל והשראה למחברי ההכרזה הישראלית.

ואולם מיהו אותו קולקטיב המכנה את עצמו “אנו”? מי נכלל בו, ומי לא נכלל בו? פנייתו של הקולקטיב  אל מדינות ערב השכנות, אל אומות העולם, אל יהודי התפוצות ואל הערבים הישראלים, מבהירה שאף אחת מן הקבוצות הללו איננה נכללת בקולקטיב המדבר. במילים מפורשות: ערביי ישראל אינם חלק מן ה”אנו” המכריז על הקמת מדינת ישראל. ערביי ישראל הם קבוצה חיצונית, שהקולקטיב הישראלי החדש, “אנו”, פונה אליו.

אין צורך לנחש מדוע ערביי ישראל אינם נכללים בקול הקבוצתי החדש, ההכרזה מבהירה זו במילים כואבות:  אָנוּ קוֹרְאִים – גַּם בְּתוֹךְ הַתְקָפַת-הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים –  לִבְנֵי הָעָםהָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל. “אנו” מותקפים על ידי ערביי ישראל, ומרגישים שההתקפה מכוננת אותנו כשתי קבוצות נבדלות, נפרדות, לוחמות זו בזו.

מאז הכרזת המדינה חלפו 67 שנים. מי שהיו אז “בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל” הם כבר עשרות שנים אזרחי המדינה שהוקמה מכוח ההכרזה. ואולם גם כיום רבים בקרבנו ממשיכים לחשוב ולדבר בשם קולקטיב ישראלי המדיר אותם ולא מכילם. כאילו “אנחנו”, “הישוב העברי בארץ ישראל”, עדיין יישוב אזרחי חסר מדינה וצבא, המתגונן ונאבק על קיומו מול התקפת דמים “הנערכת עלינו” על ידי “התושבים” הערבים. הלך רוח זה לא רק שאיננו משקף את המציאות, אלא הוא מערער על הצלחת הציונות; על הצלחתה של הכרזת המדינה להקים את מדינת ישראל ולממש בכך את החלום הלאומי.

והרי המציאות היא שהכרזת המדינה אכן הקימה את מדינת ישראל. מדינת ישראל היא עובדה קיימת בת 67 שנים. היא מכילה רוב המגדיר את עצמו יהודי ומחזיק צבא גדול וחזק, ומיעוט ערבי גדול, שהכרזת המדינה התחייבה כלפיו –וכלפי העולם כולו — לשתף אותו מתוך שוויון אזרחי מלא בכל הקשר של חיי המדינה. מיעוט זה אינו “עורך עלינו התקפת דמים”, אלא מבקש להשתלב במדינה כאזרחים שווי זכויות.

אני מאמינה שהדבקות ב”אנו” משנת 1948 הוא אנכרוניזם היסטורי, הממעיט מהצלחת הציונות מצד אחד, ומצד שני פוגע בזכויותיהם המוקנות של אזרחי ישראל הערבים. הגיע הזמן להגדיר מחדש את ה”אנו” הישראלי הקולקטיבי כך שיכיל את המיעוט הערבי כמו את הרוב היהודי. לא בחסד – אלא בזכות. לא בחשש  ובחשדנות – אלא באהבה ובשמחה.

גרסה של הדברים התפרסמה בעיתון הארץ

 http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2620307

הדברים מפותחים בהרחבה, עם הערות שוליים רבות, במאמרי האקדמי “למגילה יש שתי פנים”, משנת 1997

.