בחדשות ערוץ 2 קראתי שניסו שחם החליט לשבור שתיקה, ולצאת נגד מה שהוא מתאר כהתגוללות עליו:

“מפקד מחוז ירושלים לשעבר הדגיש: ‘אני קורבן של מה שנקרא מבחן בוזגלו הפוך. מה שהם לא היו עושים לבוזגלו בשום פנים ואופן – הם עושים לי. לא היו מגישים כתב אישום כזה נגד אף אחד, וזה רק בגלל שאני ניצב ניסו שחם. בגלל הבהלה שלהם מכך שיגידו להם ההר הוליד עכבר'”.

 כלומר – האישום הפלילי הוא, לדברי ניסו שחם, רק מפני שהוא ניצב במשטרה. ואולי גם משום ששמו “ניסו” ולא “בוזגלו”.

 לפני מספר ימים סיפרתי לתלמידים צעירים על פרשת אניטה היל וקלרנס תומס, שהתרחשה לפני למעלה מעשרים שנה. קלרנס תומס היה מועמד (של הרפובליקנים) למשרת שופט בבית המשפט העליון בארצות הברית. תומס הוא גבר שחור, ותפקידו הקודם היה ניהול הרשות לשוויון הזדמנויות בעבודה. כשהחל השימוע הציבורי לבחינת מינויו של תומס לבית המשפט העליון התייצבה אניטה היל, אישה שחורה, עורכת דין ששמשה כסגניתו של תומס ברשות לשוויון הזדמנויות בעבודה. מול הסנט, הציבור האמריקאי והעולם כולו, היל תארה כיצד הטריד אותה תומס מינית: כיצד הציע לה הצעות מיניות, התייחס באוזניה למיניותו ולמיניותה, סיפר לה בדיחות גסות, והעיר לה הערות אישיות מדי לגבי הרגליה המיניים. היל רמזה לתומס לאורך השנים שהיא לא נהנית מהתייחסותו המינית אליה, אבל היא אהבה את עבודתה ולא רצתה לאבד אותה; לכן לא התלוננה עליו ואפילו לא העזה לדבר איתו עצמו באופן בוטה שעלול היה להעליבו. עם זאת, היא בהחלט חשה מוטרדת מינית. לכן, כששמעה שקלרנס תומס מועמד להיות שופט בבית המשפט העליון – היא התייצבה, חשפה את חייה האישיים קבל עם ועולם, ומסרה עדות שקלרנס תומס הטריד אותה מינית לאורך זמן תוך ניצול מעמדו, ולכן אינו ראוי להתמנות לבית המשפט העליון.

 תגובתו של קלרנס תומס היתה “עושים בי לינץ’ כי אני גבר שחור; זוהי קנוניה גזענית למנוע מינוי של גבר שחור לבית המשפט העליון”.

 שאלו אותי התלמידים, שלהם סיפרתי את הסיפור: איך הוא יכול להגיד דבר כזה? הרי גם אניטה היל היא אישה שחורה, וברור שטענתו היא דמגוגיה רגשנית וזולה. תשובתי היתה – עובדה, יכול. אפשר לטעון הכול, והוא טען. וכך בדיוק גם בעניינו של ניסו שחם. הוא טוען שכל הסיפור הוא בגלל שהוא ניצב, ושהוא ניסו שחם (ולא בוזגלו). אז הוא טוען. כי לטעון אפשר, כאמור, הכול. מה שחשוב זה לא לקנות את אגדותיהם של חייטים התופרים את בגדי המלך החדשים, ולא לפחד לומר להם ולעולם שהמלך עירום. כי פעמים רבות הוא עירום, בין שהוא קלרנס תומס, ובין שהוא ניסו שחם.

 ניסו שחם מועמד לדין לא בגלל שהוא ניצב, ולא בגלל שהוא קלרנס תומס, אלא מפני ששמונה נשים שעבדו תחתיו העידו שהוא הטריד אותן מינית. נקודה. ויש לקוות שאילו בוזגלו, זה מהמבחן המפורסם (של השופט אהרון ברק), היה מתמנה לתפקיד גבוה במשטרה, או בכל מקום אחר, ושמונה נשים היו מעידות שהוא הטריד אותן מינית – גם הוא היה מועמד לדין.

 הבעיה אינה יצרו המיני המפואר של שחם או של בוזגלו, וגם לא מספר הנשים שהוא חושק בהן והזמן שהוא מקדיש לכך. הבעיה היא ששמונה נשים שעבדו תחת ניצב שחם העידו נגדו שהוא הטריד אותן מינית תוך ניצול כפיפותן. ובמדינת ישראל זה אסור. ואת זה היה צריך ניצב ניסו שחם לדעת היטב. ואם אינו יודע זאת – טוב שלא ימלא תפקיד בכיר בשום מקום, ובודאי שלא במשטרה.

 תזכורת. במדינת ישראל רשאים כל שני אנשים בגירים ובריאים נפשית לקיים ביניהם כל קשר מיני שהם חפצים בו. גם שני אנשים (מכל מין) שעובדים יחדיו, ואף אם יש ביניהם יחסי מרות. אבל, מאז שנת 1998 קובע החוק הישראלי (למניעת הטרדה מינית) שבמצב של יחסי מרות, כמו של קלרנס תומס ואניטה היל, העובדה שכפיפה לא דחתה בהחלטיות את פניותיו והתייחסויותיו המיניות של הממונה עליה אינה מעידה שהיא אכן הסכימה להן. יתכן בהחלט שהיא חשה מוטרדת מינית, אך חששה לבטא זאת כי חששה לאבד את משרתה. לכן, לפי החוק הישראלי, כשאדם פונה באופן מיני למי שכפופים למרותו, בין בעבודה, בין במוסדות השכלה, בין במסגרת טיפול נפשי או רוחני, גם אם נדמה לו שהתגובה היא הסכמה, עליו לקחת בחשבון שיתכן שאין זו הסכמה אלא כניעה למרות. ואל לא להתפלא אם הכפיפה תתלונן על הטרדה מינית. במקרה כזה, עליו יהיה להוכיח שהיא אכן רצתה בפניותיו המיניות באופן חופשי, ולא משום יחסי המרות שביניהם. במקרה אניטה היל וקלרנס תומס: אילו אניטה היל הגישה, בישראל, תלונה על הטרדה מינית נגד קלרנס תומס, לא היה עליו להתפלא על כך, והוא היה נדרש על ידי בית המשפט לשכנע ששתיקתה אכן היתה הסכמה חופשית ולא כניעה למרות. את זאת היה על ניצב ניסו שחם לדעת ולקחת בחשבון, כי הוא ניצב במשטרת ישראל. שיתכן ששמונה הנשים שלא דחו את פניותיו המיניות אליהן נהגו כפי שנהגו לא מתוך הסכמה חופשית, אלא מתוך כניעה לניצול מרות. וכדי להימנע מהטרדה מינית, היה עליו למצוא פורקן ליצריו במקום אחר, ולא במקום עבודתו.

 זאת ועוד. החוק הישראלי, כאמור, אינו אוסר על קשרים מיניים בהסכמה בתוך מקום העבודה, ואפילו בין ממונים ומי שכפופים להם. אבל מקומות עבודה רבים אוסרים – בצדק – מגעים כאלה במסגרת תקנוני המשמעת שלהם. זאת מפני שמגעים מיניים בין ממונים לכפיפיהם יוצרים קשיים רבים למערכת כולה. מגעים כאלה מעוררים את החשש שממונים מנצלים את הכוח שניתן להם על ידי מקום העבודה כדי להשיג לעצמם טובות הנאה אישיות. במקביל, הם מעוררים את החשש שכפיפים משיגים לעצמם טובות הנאה מן הממונים בעזרת מגעים מיניים. חששות אלה יוצרים חשדנות, האשמות ואוירה עכורה. לכן במקומות רבים – כמו הצבא והמשטרה – אסורים יחסים מיניים בין ממונים וכפיפיהם. גם את זאת היה צריך ניצב ניסו שחם לדעת. על פי עדותו, נראה שבשביל ניצב במשטרה, הוא מצליח לא לדעת ולא להבין הרבה יותר מדי.