בעוד בעולם השלישי המונים גוועים ברעב, בעולם הראשון השמנת יתר היא גורם מרכזי למחלות ולתמותה. בצפון אמריקה, ובעקבותיה בחלקי תבל מתרבים והולכים, הולכים-על-שתיים תופחים לנפילים: כבדים, נשפכים, עייפים וחולניים. איך הצלחנו להגיע לממדים המפחידים אליהם הגענו? הבמאי Morgan Spurlock, שזהו סרטו הראשון, יצא לבדוק בגופו ובנפשו אם שקיעת האימפריה המערבית קשורה באופן כלשהו במזון המהיר בכלל, ובמקדונלדס בפרט.
באומץ הגובל בטירוף יצא ספולרוק למסע של שלושים יום בעולם המזון המהיר. במשך שלושים יום גזר על עצמו לאכול אך ורק במסעדות מקדונלדס בכל רחבי ארצות הברית, כאחד האדם בן התרבות המערבית בת זמננו. בעזרת המצלמה, הוא מזמין את העולם כולו להצטרף אליו אל הגועל.
ספולרוק, בחור צעיר ובריא, יצא אל הדרך כשכל מערכות גופו במצב אופטימלי, וכל בדיקת דם מעוררת קנאה יותר מקודמתה. במילים פשוטות: הלוואי עלינו. אי אפשר היה לצאת לדרך מנקודת מוצא טובה יותר. שלושה רופאים בהם נועץ בדקו כל איבר וכל תפקוד של גופו ואישרו שמצבו הבריאותי ללא דופי.
במהלך שלושים יום מתועדים לעילא ולעילא, ספולרוק העלה כשניים עשר קילו, ופיתח כל בעיה בריאותית שניתן לחשוב עליה. הכולסטרול שבגופו הרקיע שחקים. הכבד נהרס כמעט באורח ממאיר. הרופאים הנדהמים הזהירו כי חייו בסכנה. ספולרוק נחלש עד שבקושי הצליח לעלות במדרגות ביתו, ומאדם עירני ופעיל הפך לתפוח אדמה חובש ספה. הוא נתקף דיכאון ותפקודו המיני נפגע קשות. מקץ כשבועיים הוא החל לפתח כאב ראש כרוני, עליו הצליח להתגבר רק בעזרת זלילת המבורגרים נוטפי שמן. במילים אחרות: מזון מקדונלדס גרם לו להתמכרות ממשית, שהריצה אותו לדחוס לתוך גופו עוד ועוד מן הרעל הממכר.
בראשית הדרך הפער בין קיבתו השפויה של ספולרוק וגודל המנות של מקדונלדס היה כזה שהאיש בקושי הצליח להתגבר על הארוחות. באחת הפעמים הקיא את נשמתו מול פני המצלמה. הסוכר הכה בו, השמן החליא אותו, וכמויות הנוזלים (מומתקים, כמובן) נראו בלתי אפשריות לגמיאה. אך במהירות מפתיעה הסתגל הגוף (שכידוע, מסתגל לכל) לכמויות האימתניות, ולמד לעכל אותן ולהשלים עם הגזירה. האדם מתרגל לכל. גם להרס עצמי במהירות מופרזת.
כשאמרו לי שאת הסרט הזה אסור להחמיץ לא הבנתי מה הגליק הגדול: ממילא איני אוכלת במקדונלדס, ומה כבר יכול להיות כל כך מאלף לראות אדם אוכל את עצמו לדעת? אבל חייבים לראות, כי עד שלא רואים לא מאמינים. הזלילה הגדולה: איך תרבות המערב מאבדת את עצמה לדעת לקול הפרסומות הצוהלות לאידה וקשקוש הכסף בקופות תאגידי הענק. וכמו כדי להוציא את עצמה מדעתה, אותה חברה עצמה דבקה במודל אנושי רזה וכחוש עד כדי סכנת חיים. מצד אחד פיטום עצמי בזבל המתפיח כמו שמרים, ומן הצד השני – יצירת דימוי גוף בלתי אפשרי, שאינו יכול אלא להוביל לשנאה עצמית וייאוש גמור. ובעולם השלישי, כזכור, המונים מתים מרעב.