מי הופתע מההטרדה שהטריד חיים רמון (באמצעות “מקורבים” עשירים ורבי השפעה) את ה’, הצעירה בה ביצע מעשה מגונה? מי שלא קרא את פסק דינו של בית המשפט בעניין רמון; כל מי שלא היה מוכן להתייחס ברצינות לדברי השופטות והשופט; כל מי שהעליל עליהם ש”תפרו לרמון תיק” ו”הפילו אותו בפח” כדי לשאת חן בעיני גורמים עלומים; כל מי שראה בפסק הדין רק הוכחה ניצחת לתאוריות הקונספירציה האינסופיות שטוו רמון ומקורביו. (וכמובן, גזר הדין הקל שגזר בית המשפט, במקום להפריך את תאוריות הקונספירצה – רק העמיק אותן, שהרי הנה, אפילו השופטים יודעים שהוא לא באמת אשם, ושהרשיעוהו רק כדי לרצות ולספק סחורה שנדרשה מהם…. כי תאוריות קונספירציה, למי שלא יודע – לא ניתן להפריך; רק לאשש). במילים פשוטות: מי הופתע מההטרדה שהטריד חיים רמון את ה’? כמעט כולם. מרבית “הציבור הנאור”, ובראשו התקשורת, שהלכה שבי אחרי רמון, נפלה לכל המלכודות שטמן, עצמה עיניה מכל ראיה ביקורתית שלו, זיכתה אותו מראש, וזעמה בקולי קולות על שבית המשפט העז לסטות מהכרעתה. כי מי שכן קרא את פסק הדין המושמץ כל כך, מי שהתייחס אליו ברצינות ולא רק כטקסט שיש לשנוא ולשחוט, קרא שרמון מעולם לא התחרט על מעשהו המגונה, לא נטל אחריות להתנהגותו המכוערת, לא הבין את הכוחניות הגלומה בניצול המרות והשררה שבהתנהלותו, וכמו ילד בן שנתיים המשיך להתעקש על כך שרק הוא קרבן, ו”עשו לו עוול”. מי שכן קרא את פסק דינו של בית המשפט בעניינו של חיים רמון יודע כי רמון רדף את המתלוננת, השמיץ אותה, ירד לחייה, מרר אותם, פגע בשמה הטוב והוציא את דיבתה – הכל כדי למרק מעצמו כתם שהוא עצמו העטה על עצמו בהתנהגותו הבלתי מכבדת כלפיה. הטרדת העדה הנוכחית, זו שנחשפה עכשיו על ידי עיתון הארץ, היא רק המשך ישיר של התנהגות בזויה ונלוזה שבית המשפט תאר בשאט נפש והוקיע בכל לשון. התנהגות שיתכן בהחלט שהיא חמורה יותר מעצם התקיפה המינית, שנמשכה מספר שניות בלבד וניתן היה לייחס אותה ל”רגע של חולשה”. את הרדיפה האלימה אחר המתלוננת, לאורך זמן, תוך שימוש במשאבים כלכליים ואנושיים אדירים, אי אפשר לייחס לשום “רגע” ולא ל”חולשה”; רדיפה זו מעידה היטב על טיבו, אופיו, תפיסתו העצמית ויחסו לזולת של מי שראש הממשלה בחר לקדם, לאחר הרשעתו בפלילים, לתפקיד סגן ראש הממשלה, והכנסת, הציבור, התקשורת ואגודות שלטון החוק ואיכותו לא עתרו לבג”צ וכמעט שלא פצו פה. (ואגב, זה היה הקייס שעליו כן צריך היה ללכת לבג”צ, הרבה יותר מאשר על עסקת הטיעון של קצב). רדיפה זו מעידה גם כיצד בדיוק פועלים אותם קשרי “הון שלטון” שרבים מבכים – אך מסרבים לראות, ונופלים ברשתם, וכיצד הפעילו מאחורי הקלעים את מסע יחסי הציבור של רמון לאורך כל הדרך.
 
האם על התקשורת להפיק לקחים? בלי צל של ספק. בית המשפט קבע כך במילים מפורשות וחריפות, ובצדק. התקשורת, במילים פשוטות, יכולה להתבייש. על חוסר הביקורתיות, על העוורון, על שהלכה שבי אחרי קשי ההון-שלטון שעמדו מאחורי מכונת התעמולה משומנת היטב של רמון וחבריו. אבל טוב מאוחר מלעולם לא. וכמו בטרגדיה היוונית: על אנשים אדירי היבריס אפשר לסמוך שימשיכו צעד אחד רחוק מדי, ויחשפו את עצמם במו ידיהם. ואז אפילו הסרבנים הגדולים ביותר מתקשים לא לראות.  כתבתו של גידי וייץ בהארץ היא התפכחות מרעננת ומעודדת מתאוריות הקונספירציה והאהדה העיוורת ל”רמון המסכן”. עכשיו נותר ללמוד לקח לגבי הפרשיה הבאה, ה”קרבן” הבא של תאוריה הקונספירציה הבאה. ולגבי רמון, כיוון שמינויו עבר בדממת אלחוט כמעט, נותר לקוות כי ימיו בתפקידו הרם יהיו קצרים – כימיה של הממשלה בה הוא מכהן. וכי בסבב ההתברגות הבא למפלגות של הבחירות הבאות ילמדו סקרי דעת קהל כי הציבור אינו רוצה לראותו לא בחזרה בעבודה, לא בליכוד, ולא במפלגת ספין חדשה כלשהי שהוא עלול ליזום ולהקים ולשסות בנו שוב – בעזרתם של חברים עתירי ממון, כמובן. (ואני מאוד מקווה שלא יבולע לי בעקבות דברים אלה, ושחוקרת סמויה לא תתחיל להציע לי תפקידי בר-מנית, כי מי יודע מה יצליחו להוציא ממני במסע גיבוש בתורכיה. כל מי שאני יודעת עליהם דברים מביכים – ראו הוזהרתם…)

לרשימות נוספות בנושא זה ראו בארכיון הבלוג בקטגוריה “פרשיות קצב ורמון”.