בתקופת החגים הזו עשיתי משהו שלא עשיתי שנים רבות: לקחתי חופשה. כמעט ממש. כמעט שלא עבדתי, כמעט שלא קראתי עיתונים ומייל, כמעט שלא עקבתי אחרי הכלכלה והפוליטיקה ושאר מריעין בישין. כמעט נחתי. קראתי. מומלץ, מומלץ מאוד. לפחות אחת לעשור… ואולי בפעם הבאה אצליח להפטר מן הכמעט…
 
אחד הספרים שקראתי היה “התחלה של משהו יפה”, מאת ליזי דורון. את ספריה הקודמים של דורון שקראתי, “למה לא באת לפני המלחמה” ו”פעם היתה פה משפחה”, אני זוכרת בעיקר בשל המועקה, הכאב, הבכי והשחור שעוררו בי והוציאו ממני. שניהם מתארים ביושרה מבעיתה שנות ילדות והתבגרות בשכונה של ניצולי שואה. אנשים כואבים; יאוש חסר תקווה; עומקים ללא קרקעית; ים של זוועה. הספר הזה נוגע לא פחות עמוק, אבל קצת אחרת. במקום ב”אז” וב”שם”, בשכונת הניצולים של שנות החמישים והששים, הוא נוגע בכאן ובעכשיו. בנו (או בהורינו, לפי הקורא/ת). שלושה גיבוריו הם הילדים של אז שגדלו והפכו לבני החמישים ומשהו של עכשיו. עמליה, חזי וגדי.
 
חזי היה מלך השכונה. אמו חדלה לדבר, ורק ציירה על פתקים קטנים את חייה שלפני המלחמה ההיא. אחרי הצבא חזי נסע לפריז, שאליה כמעט נסעה אמו אחרי המלחמה, והפך שם להיסטוריון המתמחה בשואה. אט אט התפתחה בו האובססיה להחיות מחדש את יהדות אירופה על אדמתה. לשקם, לכונן, לקומם, לחזור. שיבת ציון לעיירה של אמו. הוא מתלקח כולו באש המשיחית, והופך, בעיני עצמו, למעין הרצל של שיבת היהודים למזרח אירופה. לשם הגשמת הפרויקט, הוא מתחבר עם גרמנייה בת דור שני לנאצים, שגם היא אחוזת אובססיה דומה. יחד הם גואלים קברים מנופצים, בתי כנסת מחוללים, עבר יהודי שנרצח. (רק סקס הם לא עושים, כי הוא לא יכול איתה).
 
גדי היה הצולע של השכונה, שעמד בחלון והביט בילדים המשחקים. הם לא שיחקו אתו, והצבא לא גייס אותו, למרות תחנוניו. אמו שלחה אותו לאמריקה, אל מי שהיה בעלה לפני המלחמה ולא חיכה לה; נעלם לאמריקה לפני שחזרה מן המחנות. גדי פוגש באמריקה יהדות גלותית, מסורתית, דוברת יידיש. הוא פוגש בדינה, שנדחתה מן הקהילה היהודית כמו שהוא נדחה מזו הציונית. יחד הם מקימים משפחה, עסק, רכוש; חיים. אבל גדי, שמעולם לא היה מספיק טוב עבור החברה הציונית, חולם לחזור אליה ולהתקבל. הוא רוצה להיות חלק מקבוצת הילדים ולשחק בשכונה כמו כולם. עם חזי, עם עמליה. עבורו הם היו הצברים, שמעולם לא היו עבור הצברים או עבור עצמם. והוא רוצה את החזון הציוני. הוא מאמין בו בכל לב. הוא נוסע וחוזר; סובל ומתייסר; רגל פה ורגל שם ונפשו בשום מקום אמיתי. בחלומות על ציון שתהיה לו בית אוהב. למזלו, דינה לא מוותרת עליו, ומכריחה אותו ללכת לטיפול זוגי.
 
עמליה, עמוד השדרה של הספר, היא המורדת של השכונה, שבעטה, עזבה, והלכה לקיבוץ. היא היחידה שהצליחה לקום וללכת. הפנתה עורף לשכונת המצורעים הגלותית, וחיה עם גברים ישראליים אמיתיים, צברים. עבדה כשדרנית בגלי צה”ל. ואז, בזה אחר זה, הגברים הישראלים האמיתיים שבחייה, הצברים המיתולוגיים, גנרלים, עזבו אותה. היא לא באמת השתלבה; לא באמת היה בְמָה. מיתוס הוא רק מיתוס. והיא נותרה בודדה וחזרה לשכונה. אחרי מות אמה השתכנה בביתה והמשיכה למרוד בה ולריב אתה. את גדי, שחלם עליה כמחוז ישועתו, דחתה. את חזי, שחלם לקומם אhתה את הריסות השטעטל, עזבה. אף אחד מהם לא באמת ראה אותה. כמו כל שאר האנשים בחייה, מאז ומעולם. אבל אז כבר לא נשאר לאן ללכת, והיא התבצרה בבית אמה בשכונת הניצולים הגוססת. בשעה שאחותה, האמנית, מציגה את עבודותיה על חייהן אז, בצל. 
 
גם זו מראה. ישראל, 2009. מאין באנו, ולאן אנו הולכים. ביחד ולחוד. תמיד מנסים ללכת, מכאן ולכאן, אבל כבולים בקורי העכביש השקופים של אמהותנו, משם, לשם. בספרה של ליזי דורון יש סיכוי לחיים לגדי, עם דינה, ביידיש, באמריקה. יש סיכוי לחיי טירוף משיחי לחזי עם הגרמניה שהוא אוהב-שונא בפולין ובפריז. לעמליה, כאן, אין סיכוי, אין עתיד, אין. יותר מדי צלקות וחברה שלא מוכנה לעצור ולהשקיע בהתרפאות. ספר ליום הכיפורים. על חשבון נפש של עצירה ונכונות לעבוד קשה כדי להתרפא. אבל חשבתי גם על פסח: על הרעיון שדור המדבר צריך ללכת במדבר 40 שנה ולמות שם, כדי שהדור הבא שיכנס לארץ המובטחת יוכל להתחיל משהו יפה. החלום הזה שכשהדור הפגוע, הפגום, ימות, נוכל אנחנו, היורשים, להתחיל סוף סוף משהו יפה, מתעתע בנו מאז. מפסח. חלום שהוא מיתוס עצוב ומסוכן. כי הוא אשליה: דורות פגומים לא מתים ומשאירים אותנו להתחיל משהו יפה; הם מתים ומורישים לנו את כל הכאבים והצלקות, ואנחנו מורישים אותם לדור הבא. חלום דור המדבר הוא תירוץ תרבותי למה לא לעצור, להביט במראה, ולהתחיל בתהליך הארון, הכואב והקשה של התרפאות. עכשיו; היום; כרגע. כדי שיום אחד נוכל באמת להכנס לארץ המובטחת ולהתחיל במשהו טוב שנקרא חיים. אחנו, כולנו, ביחד עם הדור הבא, וכל אלה שיבואו בעקבותיו. ולא נמשיך למות דור מדבר אחרי דור מדבר אחרי דור מדבר. 

מחשבה של אחרי החגים.