התקשורת פרסמה מכתב שנכתב, ככל הנראה, בכתב ידה של המתלוננת כנגד נשיא המדינה, קצב, ובו היא מודה לו על שנות העבודה עמו ומבקשת מכתב המלצה. על פי התקשורת, “מקורבי” הנשיא משתמשים במכתב כהוכחה ניצחת לכך שלא יתכן שהנילון ביצע במתלוננת מעשים שליליים כלשהם, שכן המכתב אומר במילים מפורשות, שחור על גבי לבן, כי היא נהנתה לעבוד תחתיו, למדה והשכילה בתקופה זו, והיא מודה לו על כל שקיבלה ממנו. מסקנת ה”מקורבים” היא שמכתב זה משמיט את הקרקע מתחת לאפשרות שהנילון ביצע מעשים אסורים כלשהם, ומוכיח שהמתלוננת טופלת עליו האשמות שווא, העלילה עליו עלילה ואינה אמינה.
 
כידוע, בשלב זה הנילון עודנו נהנה מחזקת החפות, ויתר על כן – הוא עודנו בבחינת חשוד ולא נאשם (שכן טרם הוגש כתב אישום בעניינו). השאלה היא, לכן, עקרונית, כללית, ולא אישית, וכזו גם ההתייחסות להלן.
 
שווי בנפשך שאת עובדת במחיצת אדם רב כח, מעמד ועצמה (לפחות על פי תפיסתך באותה עת; לפחות ביחס אליך). שווי בנפשך שהוא פונה אליך בהערות מיניות המביכות אותך, ועובר לנגיעות, התחככויות, חיבוקים, מישוש ואף מעבר לכך. שווי בנפשך שאינך יודעת כיצד להגיב. את מנסה, כמרבית הנשים בסיטואציות כאלה, להעמיד פנים שהדברים אינם מתרחשים. את מתכווצת, מתקפדת, ומשותקת. את צריכה זמן לחשוב, לעכל, להבין, אך אינך יכולה לשתף איש כי את חרדה לשמך הטוב, למעמדך, לעתידך. המעביד מוסיף ודורש את ליטרת הבשר שלו, ואת מפחדת לא לשתף פעולה. את נכנעת, כמי שכפאה שד, ומסבירה לעצמך שאין ברירה, שככה זה בעולם בו יש בעלי כוח ושררה ויש מי שחייבות לרצותם. את אומרת לעצמך שאת לא הראשונה ולא האחרונה, וכך עובד העולם. את זקוקה למשכורת, אוהבת את העבודה וזקוקה לה, נהנית מן המעמד המקצועי ויחסי האנוש עם שאר העובדות והעובדים שרכשת לעצמך ביושר, בעבודה קשה, במאמץ. את לא רוצה לוותר על כל אלה – הם שלך בזכות. את גם לא רואה ברירה: לאן תפני? ומי מבטיח שבמקום אחר לא תתקלי באותן תופעות עצמן? את מבינה שהכניעה לדרישות הן המחיר שאת חייבת לשלם כדי לקיים את כל מה שהשגת וחשבת שהוא שלך. את מנסה לחמוק מפגישות בארבע עיניים עם התוקף; את עושה הכל כדי לא להיות אתו ביחידות. כשאת איתו ביחידות והוא מבצע בך את זממו – את לומדת להתנתק מגופך ולשלוח את הנפש למחוזות אחרים, כפי שעושות נאנסות כה רבות כדי למלט את נפשן ולהציל את אנושיותן. את שורדת. את מנסה – ולעיתים אף מצליחה – להתרכז בדברים אחרים בחייך: בחיים המקצועיים, בחיים שמחוץ למקום העבודה. יש לך משפחה, חברים, תחביבים, קשיים שונים שיש להתמודד עמם, חיי יום-יום. ובינתיים נוקפים הימים, שבועות, חודשים. ואת שורדת.
 
לבסוף קורה משהו שמשנה את המאזן. עבור נשים רבות לפתע פוקעת יכולתן להמשיך ולהדחיק. הן פשוט לא מסוגלות יותר. הן נתקפות בכאב ראש, או בכי בלתי פוסק, או סתם לא יכולות לקום מן המיטה. יש שהן מתפטרות, יש שהן יוצאות לחופשה ללא תשלום, יש שהן פשוט נעלמות – לא יכולות יותר. ויש שמצליחות לשלוט טוב יותר בגורלן, ויוצאות לחפש מקום עבודה אחר. אולי בעזרת טיפול נפשי, אולי בעזרת חברות, בני משפחה. שווי בנפשך שהצלחת לא להתמוטט ולא להתכנס אל המיטה. שהצלחת להתגבר על ההדחקה, על הפחד, על אי הנעימות, על הבושה וההאשמה העצמית הבלתי נמנעת, ולחפש מקום אחר. את זקוקה למכתב המלצה. אחרי שעבדת אצל פלוני, אם לא תספקי מכתב המלצה ממנו – משמעות הדבר היא שהוא אינו יכול להמליץ עליך, והדבר ישמש נגדך. סביר להניח שהדבר יסגור בפניך כל דלת לתעסוקה חדשה. וככל שהלא-ממליץ מוכר, חשוב ונכבד יותר – כך פועלת שתיקתו נגדך ביתר עצמה. ואת אומרת לעצמך – למה שלא אקבל מכתב המלצה? עבדתי קשה, עשיתי את מלאכתי נאמנה. ההמלצה מגיעה לי, זכיתי בה ביושר. אלמלא תקף אותי ופגע בי הייתי מבקשת ומקבלת מכתב המלצה – למה צריכה העובדה שפגע בי לעבוד נגדי? למה אני צריכה להפגע שוב? למה צריכה הקורבנות להכפיל את עצמה?
 
את מתייסרת ימים ולילות. איך תפני אליו? איך תבקשי? איך תעשי שקר בנפשך? נפשך מתקוממת, זועמת. אחרי הפגיעות שפגע בך – איך תוכלי לפנות אליו כאילו כלום, ולבקש בקשה שמבקשים בנסיבות נורמאליות, שונות כל כך משלך? ומנגד – איזו ברירה יש לך? את זקוקה למכתב כדי לצאת ולהתחיל חיים חדשים, והוא המחזיק במפתח. עליך להגיש לו את המסמך המתיימר להצהיר על נורמאליות ומראית עין של שפיות ומהוגנות כדי לקבל מידיו את מה שרק הוא יכול להעניק לך: מפתח לצאת מן הכלא ולנסות להתחיל מחדש במקום אחר.
 
את מאמצת את כל כוחות הנפש, מתגברת על הבחילה, מסבירה לעצמך שוב ושוב שאין כל ברירה, וכותבת. את כותבת את ההכרחי, את הבלתי נמנע, המצופה ממך. עבדתי עבורך שנים רבות. אני מודה לך על כל שקיבלתי ולמדתי במחיצתך. אני זקוקה למכתב המלצה. הוא ואת יודעים בדיוק מה את אומרת, מה את משלמת, מה את נותנת, ומה את דורשת. במובן מה – את חותמת את קשר השתיקה ו”מזכה” אותו. את מאפשרת לו, בכתב, להרגיש שהכל כשורה. שלא היו דברים מעולם. שמה שהיה – היה בסדר: הרי אינך מוחה, אינך מאשימה, אינך כועסת. במובן אחר – את מעזה לעמוד על זכויותיך. את לא מתפוגגת לאויר, לא נעלמת. את אומרת לו “כן, אתה חזק יותר ואני נאלצת ‘להודות’ לך, כי בידך הכוח ואני כפופה לו, אבל אני לא מתנדפת: מגיע לי מכתב המלצה, ואני דורשת אותו. נכון, פגעת בי, ניצלת אותי, שנינו יודעים, ואני איני אומרת זאת בקול רם שהעולם כולו ישמע. אבל את מכתב ההמלצה שמגיע לי אני דורשת. ואני מת