עוד טרם יבשה הדיו על הודאת הנשיא והסכם הטיעון – וכבר פרצו קצב ועורכי דינו במערכה יחצ”נית אגרסיבית. הם מטעים את הציבור לחשוב שההודאה עליה חתם הנשיא מסתכמת ב”חיבוק אבהי וליטוף”; הם מצהירים כי הנשיא הודה באישומים רק מפני שחס על משפחתו הסובלת/ חס על ממונו/ לא נתן אמון בבתי המשפט שידעו להוציא את צדקתו לאור; הם מפנים את הזרקורים מן העניין עצמו – עבירות המין בהן הודה משה קצב – אל סנסציה שהציבור תמיד שמח להסתער עליה: תיפקודו של היועץ המשפטי לממשלה. במקום שנעסוק במסכת ההטרדה וההתנכלות שביצע ושבהן הודה – קצב ופרקליטיו מעוניינים שנפנה את כל תשומת ליבנו למניעיו של מזוז בניהול התיק, לאמון הציבור במערכת אכיפת החוק, ולשאלה האם ראוי שהיועץ המשפטי יתפטר או לא. בקיצור, במקום שנדון במעשים מגונים והטרדות מיניות – קצב ועורכי דינו רוצים שנשתלח בתביעה, נחפש את כשליה ונקל על פושעים אחרים (אנשי שלטון מושחתים, עברייני מין) שתיקיהם יגיעו במוקדם או במאוחר לשיפוט המערכת והציבור.
בתום היום הראשון – ידם של קצב ועורכי דינו על העליונה. התקשורת נוהה בהמוניה לעסוק במזוז במקום בסוגיות החשובות באמת: משה קצב, נשיא מדינת ישראל, עבריין המין על פי הודאתו; היקפה ומימדיה של תופעת הכפיה המינית בישראל, בכל הרבדים; מאבקם של אנשי שררה להשתקת מתלוננות נגדם; המחיר הבלתי נסבל שמשלמות מתלוננות המעזות לעמוד על זכויותיהן הבסיסיות לגופן, לחירותן ולכבוד האדם שלהן.
במטרה לאזן את התמונה ולנסות להחזיר את הדיון אל המחוזות שבהם ראוי לו להתמקד, אני מבקשת להפנות את הזרקור אל העבריין – משה קצב. ובמקום לנסות לרדת לחקר נשמתו של היועץ המשפטי לממשלה ומניעיה הנסתרים, אתייחס לדברים שאמר על עסקת הטיעון.
בהציגו את הסכם הטיעון במסיבת העיתונאים מטעמו אמר היועץ המשפטי לממשלה שלושה דברים חשובים:
1. בהסכם הטיעון מודה משה קצב בביצוע עבירות מין חמורות, חלקן מעשים מגונים המהווים פשעים, שעונשם המירבי 7 שנות מאסר; במילים פשוטות: הנשיא הנבצר/היוצא קצב יהפוך, לאחר אישור ההסכם על ידי בית המשפט, לעבריין מין בעל קלון וסטיגמה; נאום הבלהות שנשא על הרדיפות שהוא נרדף על לא עוול בכפו – יוכח סופית כבלון ריק מתוכן, וכל טענות הקשר נגדו – תתפוגגנה. ניהול תיק פלילי של אונס הוא קשה ומסובך, קל וחומר כשמדובר בנושא משרה כה רמה המפעיל לחצים כה כבדים על סביבתו. הרשעה בטוחה על סמך הודאה – ואפילו היא מתייחסת רק לחלק מן העבירות שקצב נחשד בהן – טובה יותר מהליך ממושך וקשה שסופו לעולם אינו ידוע.
2. מרבית התלונות שהועלו נגד קצב על ידי הנשים הטוענות כי אנס אותן והטריד אותן מינית – התיישנו. יותר משבע שנים חלפו מאז ביצוע המעשים הנטענים, ולכן לא ניתן להביאם בפני בית המשפט. לכן, במרבית המקרים, ההחלטה שלא לתבוע בעבירות הנטענות הללו אינה קשורה באמינות, מהימנות או רצינות המתלוננות, אלא בקושי הטכני המונע העמדה של קצב לדין בגין עבירות מין שביצע לפני למעלה משבע שנים.
3. בהסכם טיעון מוותר כל צד על משהו: הנשיא ויתר על טענתו, בה נאחז כל השנה, כי הוא חף מפשע וכי סבל רדיפה והתנכלות; המדינה מצידה תוותר על חלק ניכר מן התביעות שיכלה להעלות ואולי אף לזכות בהן בהליך הפלילי. ויתורה של המדינה על הליך משפטי מלא מוצדק במקרה הנדון כיוון שהוא מגן על כבודו של מוסד הנשיאות, ולכן על כבוד המדינה ואזרחיה, הן בעיני עצמם והן בעיני העולם. ההליך המשפטי בעניינו של קצב היה אורך שנים רבות, וקלון רב מאוד היה נמרח לא רק על האיש קצב אלא על מוסד הנשיאות ואולי גופים ונושאי תפקידים נוספים. כדי לחסוך למדינת ישראל את ההתבזות הפומבית הקשה כל כך – עדיף להסתפק בהרשעה רק בחלק מן העבירות בהן נחשד משה קצב מאשר בהתעקשות על האמת כולה ועל הצדק במלואו.
אני מוצאת את שתי הנקודות הראשונות חשובות, ומציעה להעניק להן משקל רב בדיון הציבורי שיתנחשל, יציף ויסתחרר, מן הסתם, בימים ובשבועות הקרובים. טענת ההודאה וטענת ההתיישנות אכן מרכזיות להחלטה המשפטית וראויות לשקילה בכובד ראש. לעומת זאת אני מסתייגת מן ההגנה המפוקפקת על כבוד מוסד הנשיאות והמדינה שהוא מייצג. הכתם הכבד שנותר מרוח על המוסד ועל המדינה עלול להיות כבד יותר דווקא בגלל אי הבירור. תחושת החיפוי וחוסר הנכונות למצות את הדין יוצרת בושה בפני עצמה, ומקשה על אזרחי המדינה ואזרחיותיה להתגאות במדינתם ובמוסדותיה, המודים כי כבודם חשוב לא פחות מן הצדק וההגנה על נפגעות תקיפות מיניות. שיקול זה, של כבוד הנשיאות, צריך להתברר בשיח הציבורי, ולעניות דעתי – לא להתקבל.
בין כך ובין כך, עסקת הטיעון נעשתה, ובעקבותיה יש בידינו הודאה חתומה של נשיא המדינה על עבירות מין שביצע בעובדות הכפופות לו תוך ניצול לרעה של מרותו. בעקבות עסקת הטיעון יודע הציבור הישראלי כבר היום (ולא בעוד שלוש שנים) כי משה קצב, שכיהן כנשיאה של מדינת ישראל, אכן כפה את עצמו על עובדות, ניצל לרעה את מעמדו, והשתמש בכוח וביוקרה שהענקנו לו כדי להשיג מעובדות תחתיו טובות הנאה משפילות ומבזות שפגעו בכבוד האדם שלהן, בזכויותיהן לגופן וברווחתן. הוא התחכך בהן, נצמד אליהן, ליטף ונישק חלקי גוף אינטימיים, העיר הערות אישיות, נדחק אליהן ודרש מהן, כל זאת לאורך זמן, תוך איום משתמע כי אם לא ישתפו עמו פעולה – יבולע להן; תוך דרישה כי ישמרו את סודו נצור בלבן; תוך תביעה כי יאפשרו לו להנות מגופיהן רק מפני שהן עובדות תחתיו. הוא שיקר במצח נחושה בהכחישו עד כה את ההתנהגות שייחסו לו, הכפיש את המתלוננות והתנכל להן על לא עוול בכפן, הטעה את הציבור, בזבז כספי ציבור ושם את טובתו האישית מעל לכל שיקול אחר. כל זאת על פי הודאתו ובחתימתו. זה הזמן לתת את הדעת על הודאה מהממת זו, שהיא לב העניין.
כפי שמלמדת אותנו הודאתו של הנשיא קצב, הטרדות מיניות וכפיות מיניות מתרחשות בכל מקום – לא רק בפינות אפלות של מרתפים מעופשים, אלא גם במשרדים הנוצצים וה”מכובדים” ביותר; לא רק על ידי “סוטים” ו”חריגים” – אלא על ידי אנשים מן הישוב. אנשים בעלי מעמד וכוח משתמשים בהם לרעה כדי לדרוש מן הכפופות להם כניעה למאוויהם; כדי להשתרר עליהם ולחוש את שכרון כוחם ואונם. הם עושים כן באופן שיטתי, מתמשך ופוגעני. אחר כך הם מכחישים, מכפישים ומציגים את המתלוננות כשקרניות, בעייתיות ומטורפות. עתה משיצאו הדברים לאור באופן המפורש והברור ביותר שניתן היה להעלות על הדעת, יש לנצל את ההזדמנות וללמוד ביסודיות כיצד מתחרשת הכפיה המינית; מהם סימניה; כיצד לזהות אותות מצוקה של קורבנות; כיצד לנהוג נוכח תופעות שאפשר לזהות בהן ניצול והשתררות. זוהי ההזדמנות לראות שהטרדה וכפיה מינית של אנשי שררה הן סוג של שחיתות שלטונית; שהן רווחות ונפוצות, ממאירות ופוגעניות. זוהי ההזדמנות להווכח שמתלוננות אינן ממציאות; שגם כאשר אנשים רמי מעמד מנסים להתנער מטענותיהן – סביר מאוד להניח שיש בהן ממש. זו ההזדמנות להביט סביב, כל אחת ואחד בסביבתו, ולבחון איפה כשלנו בחשדנות בקורבן, באי מתן אמון, בעצימת עיניים, באי זיהוי תופעות פוגעניות. לראות – ולתקן, להתקדם, לגדול.
*
מילה בלתי נמנעת על “בשולי הדברים”. התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה בכל התהליך היתה, לכל הפחות, תמוהה. קשה להבין, למשל, מדוע לא הבחין היועץ כבר בראשית הדרך כי מרבית האישומים התיישנו ואינם יכולים לשמש בהליך משפטי. למה הולעטנו, אנו והעולם כולו, בתחושה כי הנשיא יועמד לדין בגין אינוס של שתי נשים שעבדו תחתיו – אם כבוד מוסד הנשיאות כה חשוב? האם לא היה חשוב באותה מידה לפני חצי שנה? התיישנות היא עניין טכני פשוט, שמן הראוי היה לשים לב אליו מיד מן הרגע הראשון. כבוד הנשיאות לא השתנה בעת האחרונה. בניית הציפיה הציבורית להעמדה לדין בגין אינוס – יוצרת עתה את התחושה כי “ההר הוליד עכבר”, עליה מלין מזוז, ואת המבוכה, הבלבול והזעם המוצדקים של הציבור. כמו כן, נושא השימוע ועסקאות הטיעון חייב לעלות על סדר היום הציבורי. השימוע הוכיח את עצמו כאן ככלי המפלה בין מי שזכאים לו – המיוחסים – ובין מי שאינם זכאים לו – כולנו. עסקת הטיעון מתגלה במלוא בעייתיותה: כקשורה בכוחם של הנתבעים, במיומנותם של עורכי הדין שלהם, ובשיקולים שאינם ברורים עד הסוף של התביעה. והיחס למתלוננות על עבירות מין – זו כמובן תיבת פנדורה בפני עצמה. ההתייחסות אליהן כאל “עדות” בלבד וחוסר ההתחשבות ברצונותיהן ובטובתן הן סוגיות קשות וכואבות.
ואולם כל אלה – סוגיות כבדות משקל בזכות עצמן – הן שולי הדברים בפרשה הנוכחית. מן ההכרח לעסוק בהן – אך לא במקום בעבריינות המינית. אני חוששת מאוד כי הן יהפכו מהר מאוד למרכז, וידחקו הצידה את החשוב באמת: תופעת הפגיעה המינית, נפוצותה, היחס למתלוננות, והדרכים להגמל ממנה. מי שכל אלה יקרים ללבן וללבם חייבים לדבוק בנושא המרכזי, ולא לתת לנושאים ה”רציניים” של תיפקוד הפרקליטות ועסקאות טיעון להשכיח מלב את מה שעומד כאן בלב העניין: כפיה מינית והטרדה מינית, שימוש לרעה בכוח ושחיתות שלטונית.
*
ולסיום – מילה על המתלוננת א’ אשר הוצאה אל מחוץ לעיסקת הטיעון והציבור כולו מנסה להחליט מה מידת אמינותה. ובכן, קרבנות על עבירות מין מתנהגות באופנים שעל פי “השכל הישר” יכולים להראות כ”בלתי סבירים”. אך זהו רק “שכל ישר” של מי שלא חוו, לא סבלו, ולא טרחו לנסות באמת להכנס לעורן. ממש כשם שנשים מוכות על ידי בני זוגן נשארות פעמים רבות בבתיהן למרות האלימות החוזרת ונשנית – קרבנות של תקיפות מיניות נשארות פעמים רבות במקום העבודה, ונוהגות בכל רגע על פי מה שנראה להן כמאפשר להן לשרוד ולהמשיך הלאה. איני יכולה לדעת מה היתה מערכת היחסים בין א’ ממשכן הנשיא ובין משה קצב. יתכן שהיו בה חלקים המכילים כפיה – וגם חלקים המכילים קרבה הדדית. מערכות יחסים הן דבר סבוך ומורכב שלא תמיד אפשר לקטלג אותו במגירות של שחור ולבן. התביעה מצאה כי נוכח הראיות שהיו בפניה קשה יהיה לשכנע את בית המשפט מעל לכל ספק סביר, בהליך פלילי, כי הקשר בין א’ ממשכן הנשיא ובין קצב היה תוך ניצול מרות וללא הסכמתה החופשית. יתכן שהתביעה צודקת ויתכן שהיא טועה. מן הנתונים הידועים לציבור הרחב – קשה להכריע. חשוב לזכור שגם אם אין ראיות להרשיע בתיק פלילי – מאוד יתכן שחלקים מן הקשר – ואולי אף כולו – אכן היו תוך ניצול מרות ואף בכפיה. בפני א’ פתוחה הדרך להגיש תביעה אזרחית לפיצויים בגין הנזק שנגרם לה, ובהליך כזה תצטרך רק לשכנע ב- 51% ולא מעל לכל ספק סביר. יש לקוות כי תעשה כן. במקביל, אם לא יגיש משה קצב נגדה תביעת דיבה על מסיבת העיתונאים בה האשימה אותו באינוס – יתכן שיש לראות בכך הודאה מצדו כי דבריה אינם שקריים ואינם מוציאים דיבתו רעה. (לדיון בעדויותיהן של מתלוננות על תקיפות מיניות ראו כתבתו היפיפיה של אמנון לוי במדור דעות ב-Ynet).
באשר למתלוננת השניה על אינוס, למיטב ידיעתי לא נטען מעולם דבר כנגד אמינותה. את טענת האינוס העלתה בשלב מאוחר, ככל הנראה רק כאשר הצליחה להתרגל לרעיון התביעה ולהשלים עמו. טענתה על אינוס נמחקה על ידי התביעה במסגרת עסקת הטיעון פשוט מפני שזה טבעה של עסקת טיעון: מרבית הסעיפים נמחקים תמורת ההודאה. גם בפניה פתוחה הדרך לתביעה אזרחית. חשוב שנשים תפנינה לאפיק זה, בו הן שולטות במהלכי התביעה ואינן נתונות לחסדי המשטרה והתביעה. וחשוב שהציבור יבין זאת, ולא יחשוד במתלוננות הפונות להליכים אזרחיים ב”תאוות בצע”. (איש אינו חושד כי אדם התובע דיבה “תאב בצע”).
בין כך ובין כך, הנשיא, משה קצב, הודה שכפה עצמו מינית על עובדות במשך תקופה ארוכה וניצל את מעמדו כדי להשיג מהן טובות הנאה מיניות אסורות תוך השפלתן המתמשכת. זה העיקר.
נכתב ופורסם כאן ביום פרסום עסקת הטיעון, יום ה’, 28 יוני, 2007
לרשימות נוסופות בנושא זה ראו בארכיון הבלוג בקטגוריה “פרשיות קצב ורמון”.