אפשר רק להתקנא בארצות הברית על כך שהיתה לה רות בדר גינזבורג: שופטת אמיצה, נחושה, ולא מתלהמת, שהצליחה לשכנע גם שמרנים מושבעים לקדם צדק חברתי ושוויון זכויות. וכשלא הצליחה עוד לצרפם אליה — לא חששה לכתוב חוות דעת מיעוט תקיפות ומושחזות, שהורו את הדרך הנכונה שלא נבחרה. במקביל, יש לשמוח על מזלה הטוב של השופטת הליבראלית, שזכתה לחיות ולפעל בארצות הברית. כפי שאמרה כשמונתה לבית המשפט העליון: רק שם, בארצות הברית, יכלה בתו של מהגר עני מאודסה, עורכת דין פמיניסטית מטעם האגודה לזכויות האזרח, שאף משרד עורכי דין ניו יורקי לא הסכים להעסיק אותה, להתמנות לבית המשפט הגבוה במדינה ולהותיר בו את חותמה.
בעשור האחרון הפכה רות בדר גינזבורג לאייקון של פמיניזם, ליברליזם, שוויון, חירות ואחווה; היא הפכה לידוענית נערצת על צעירות וצעירים בכל רחבי ארצה. למעמד זה זכתה בזכות חוות דעת המיעוט המושחזות שכתבה מאז שהפכה לסמן הליבראלי בבית משפט עליון שהפך שמרני; מאז שלקחה על עצמה את תפקיד המגדלור שאינו מהסס להורות את דרך זכויות האדם ושלטון החוק גם כשארצה הוצפה בפופוליזם, בגזענות ובפונדמנטליזם דתי. כמובן, גם גילה המופלג, ממדיה הזערוריים, רוחה הטובה ונכונותה ליטול חלק בהפנינג הציבורי סביבה תרמו את שלהם וסייעו לה להפוך לשופטת המוכרת ביותר בתולדות ארצות הברית. אבל היה זה קולה הצלול והלא מתפשר, שנתפס כאור באפלה גדולה, שגרם לחוות הדעת שלה להפוך ללהיטים ברשתות החברתיות.
מעניין לזכור שלפני שהפכה לסופרוומן של עולם המשפט האמריקאי, בשנותיה כעורכת דין פמיניסטית, בדר גינזבורג צעדה דווקא בדרכו של מה שמקובל לכנות “פמיניזם ליבראלי”. זהו הפמיניזם שהתפתח במאה ה-19, ובהשענו על ערך השוויון, הוא דורש עבור נשים רק את הזכויות שגברים כבר נהנים מהן.
כך, למשל, בפסק הדין המפורסם פרנטיארו נ. ריצ’רדסון, בדר גינזבורג ייצגה חיילת שגילתה שבשונה מכל עמיתיה הגברים, היא אינה מקבלת תמיכה לדיור משפחתי. דרישתה של גינזבורג היתה פשוטה: יש לבטל את הכללים המאפשרים הפליה לרעה של פרנטיארו לעומת עמיתיה הגברים, ולוודא שהיא נהנית מאותם תנאים בדיוק שהחיילים הברים נהנים מהם. באופן דומה, בפסק הדין התקדימי החשוב ריד נ’ ריד, בדר גינזבורג ייצגה אם שדרשה לרשת את עזבונו של בנה. כדי שתוכל לעשות זאת, בדר גינזבורג דרשה שבית המשפט העליון יבטל את החוק שהעניק עדיפות לאבות על פני אמהות.
בשנות השבעים של המאה העשרים, השנים שבהן החלה בדר גינזבורג בפעילותה הפמיניסטית המשפטית ונחלה את הצלחותיה הראשונות, הפמיניזם הליבראלי נחשב שמרני ומיושן. הפמיניזם החדש, הצעיר, התוסס והבועט היה זה שנהוג בארץ לכנותו “הרדיקאלי” ((dominance feminism. הפמיניזם הרדיקאלי הסב את תשומת הלב הציבורית לדיכוי הפטריארכלי של נשים באמצעות דפוסים חברתיים כמו אונס, הטרדה מינית, הזניה ופורנוגרפיה, ובאמצעות הטיפול המשפטי בהם. פמיניסטיות צעירות דרשו שמצוקותיהן של נשים יזוהו ויטופלו גם על ידי מערכת המשפט בלי שום קשר לזכויות שגברים הגדירו עבור עצמם; פשוט משום שהן מצוקות שנשים מגדירות ככאלה, מתוך חוויות חייהן. כך, למשל, האיסור על הטרדה מינית לא היה משהו שגברים נהנו ממנו, ונשים רצו גם; זה היה תחום שגברים לא התעניינו בו ולא טרחו להמשיגו, אבל נשים הגדירו כמצוקה המחייבת טיפול.
לעומת חידושיו של הפמיניזם הרדיקלי, הקרבות המשפטיים שבדר גינזבורג בחרה וניהלה לא היו חדשניים, מהפכניים, “סקסיים”. ההיפך הוא הנכון: הם היו דווקא “אפרוריים”, מיושנים, כמעט מובנים מאליהם. זאת ועוד: בדר גינזבורג הרבתה לייצג גברים, כשאלה נתקלו במחסומים משפטיים מגדריים. מוכר במיוחד סיפורו של התובע ויזנפלד, שלאחר מות אשתו, ביקש לקבל גמלת ביטוח לאומי ולהתמסר לגידול בנו. כשגילה שהחוק מאפשר גימלת הורה רק לאמהות ולא לאבות, דרש את שינוי החוק. גם כאן, בדר גינזבורג, שייצגה את האב, לא הציגה טענה שנחשבה באותה עת כרדיקלית; היא בסך הכל דרשה שחוק אחד יוחל על גברים ועל נשים, על אמהות ועל אבות.
בפרספקטיבה של זמן, גדולת דרכה המשפטית של בדר גינזבורג היתה בכך שהיא ידעה לדרוש מן המשפט את מה שהוא מסוגל לתת. היא לא ניסתה לחלץ ממנו את מה שהוא אינו בנוי (במתכונתו הקיימת) לעשות. לכאורה זוהי הסתפקות במועט; ואכן, היו מי שביקרו אותה בחריפות. אבל זוהי דרך חכמה, וכפי שההיסטוריה הוכיחה: היא יכולה לעבוד (לפחות עד גבול מסוים). היא אינה מתריסה, אינה פורצת גדרות, ולא מנסה לשנות את כללי המשחק המשפטי עצמם; אבל יש לה סיכוי להצליח, ולפורר אט אט, מבפנים, את חומות הדיכוי. בהופיעה בפני תשעה גברים בלתי פמיניסטיים בעליל, בדר גינזבורג הצליחה לשכנע אותם שהתקנה המונעת מהחיילת פרנטיארו לקבל דמי דיור למשפחתה אינה צודקת; היא הצליחה לשכנע אותם שהחוק המונע מן האב היחידני ויזנפלד לקבל גמלה כדי לגדל את בנו אינו הוגן. וכך, בהוציאה לבנה אחר לבנה מחומת ההפליה המגדרית שהמשפט קיים וחיזק, עזרה למוטט אותה.
על עבודה פמיניסטית “שחורה” זו בדר גינזבורג לא היתה זוכה במעמד של סופר סטר תרבותי. טוב שבזיקנתה נקרתה לה ההזדמנות להפוך ללוחמת נועזת, “רדיקלית”, והציבור זיכה אותה בהוקרה ובאהבה שהיא היתה ראויה לה.