דווקא אחת הפרשיות הכי מינוריות המסעירה בימים אלה את הרשתות החברתיות שווה התעכבות ומחשבה. האירוע שבלב הפרשה התרחש לפני שנתיים, כשבימי המונדיאל הזמין השף משה שגב נשים לבוא למסעדותיו — גם שעה שבני זוגן מרותקים למסכי הטלוויזיה — והבטיח פינוקים לכל שולחן שיהיה כולו נשי. שלושה גברים שסעדו במסעדה של השף בראשון לציון הבחינו ששולחן של נשים מקבל קוקטיילים על חשבון הבית, וביקשו גם הם לקבל אותו היחס. כשנדחו, מחמת מינם, הם פנו לעורך הדין אייל אבידן, תבעו את המסעדה בגין אפליה, ובימים אלה התפרסם פסק הדין המכריז על זכייתם.
השופט אילן דפדי, סגן נשיא בית משפט השלום בתל אביב, דחה כשקרית את גרסת המסעדה שהאירוע כלל לא התרחש. השופט פסק כי ההתרחשות באה בגדרו של סעיף 3 לחוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים משנת 2000. חלקו הרלוונטי של הסעיף קובע כי “מי שעיסוקו בהפעלת מקום ציבורי לא יפלה במתן שירות במקום הציבורי מחמת מין”. המסעדה מפעילה מקום ציבורי (כהגדרתו בחוק), היא הפלתה בין הלקוחות על בסיס מין, ולכן עברה על החוק. השופט השית על המסעדה תשלום של 10,000 שקלים לכל אחד משלושת התובעים, וגם הוצאות משפט בסך 7,500 שקלים.
קשה להתווכח עם תקפות הלוגיקה השיפוטית, ובכל זאת, ישראלים וישראליות רבים חשים אי־נוחות עזה נוכח הפסיקה. ראשית, הם מסבירים, גברים אינם, ככלל, קבוצה מופלית, מקופחת, מודרת או מדוכאת; הגנה מגיעה רק לחברות קבוצות מקופחות, ושגברים יסתדרו. יתרה מכך, האם לא ניתן לראות בפינוק של נשים העדפה מתקנת?
שנית, הם מוסיפים, קשה לחשוב שמי שקופח בסכום של כמה עשרות שקלים אכן נפגע פגיעה של ממש וזכאי לפיצוי של 10,000 שקלים. שלישית, מה רע ביחס שונה לבני קבוצות שונות? ככה זה בכל תחומי חיינו. ורביעית: איך אפשר למנוע מאנשים לפנק זה את זה, ועוד להתייחס לפינוק כאפליה?
אף שכל אחת מן הנקודות הללו ראויה לדיון יסודי, אתמקד בשתי האחרונות.
בישראל אזרחים ואזרחיות בני מגזרים שונים מחוייבים בשירות צבאי שונה, אם בכלל; משרד החינוך משקיע סכומים שונים בתלמידים לפי השתייכותם המגזרית; כללי ההתאזרחות שונים על פי זהותו הקבוצתית של המתאזרח; כללי הנסיעה בתחבורה ציבורית שונים בין חרדים לבין אחרים; ובשנים האחרונות אפילו במוסדות השכלה גבוהה חלים כללים שונים על בני מגזרים שונים (חרדים לומדים בהפרדה מגדרית).
חייבים להודות: ההיגיון השוויוני של חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים עומד בסתירה חריפה להתנהלות הלא שוויונית המאפיינת רבים מתחומי חיינו, וקשה לנו להפנים אותו. קל וחומר כשמדובר בפינוק: אבן יסוד בישראליות.
הפייסבוק של משה שגב מתפוצץ מתגובות של לקוחות שמביעות זעזוע עמוק נוכח ההתערבות השיפוטית הגסה בזכותו של שגב לפנק אותן. הן מהללות ומשבחות את פינוקיו המפנקים, ושופכות קיתונות של זעם על הקביעה השיפוטית ה”הזויה”, ה”מנותקת”, כאילו פינוק על בסיס מין הוא אפליה אסורה. בשונה מהזכות לשוויון, מתברר שאת הזכות לפינוק ישראלים — וישראליות — דווקא הפנימו היטב. המחשבה שפינוקו של האחד היא אפלייתו לרעה של האחר אינה עולה על הדעת הישראלית.
לפני כשנה הקדיש אלון עידן “רשימה שחורה” שלמה לריקבון שבפינוק: “הריקבון של המלה, הריקבון של התרבות שהיא מייצגת, הריקבון של האדם המתפנק שמניח שהעולם נועד לשרת ולענג את הוד רוממותו…. בלב לבה של המלה ‘לפנק’ שוכן תמיד אותו ילד מפונק, בלתי נסבל, זה שמניח שמגיע לו משהו מיוחד, טוב יותר מאשר לאחרים, ולא משום שהוא עובד קשה יותר, או מוכשר יותר, או מוסרי יותר — אלא משום שהוא זה הוא, כלומר נזר הבריאה, יצירתו המושלמת ביותר של האל” (מוסף “הארץ”). ומי שמניח שמגיע לו משהו מיוחד, טוב יותר מאשר לאחרים, לא יכול להעלות על הדעת שהפינוק שלו הוא אפליה אסורה של האחר.
הצירוף של תרבות הפינוק ביחד עם נורמות ההסדרים הסקטוריאליים יוצר מציאות ישראלית שבה מי שמפנקים אותו — או אותה — חשים זכאות טבעית, ניטרלית ולא בעייתית, ומפתחים עיוורון לקיפוח הזולת שהפינוק מכיל בחובו. בבחינת פינוק מעוור עיני חכמים. קצת כמו שוחד… כך, למשל, פינוק בתעשיית האירוח המשגשגת של ההתנחלויות מוחק מן העין ומן התודעה את דיכויים של מי שעל אדמותיהם הגזולות הוקמו אתרי הפינוק.
לא פלא שמי שיצא להגנת הזכות הקדושה לפנק ולהתפנק הוא חבר הכנסת נפתלי בנט. בפוסט נסער ומזועזע, הוא נחרד מהתנכלותו של השופט דפדי למציאות שבנט מכנה “אי שוויון בפינוק”; וזאת, שומו שמיים, “בשם עקרון השיוויון המוחלט שהוא (השופט) החליט לכפות על הציבור”. בנט אומר את הדברים כמו שהם: אי־השוויון בפינוק הוא הנורמה הישראלית; השוויון המוחלט של חוק איסור אפליה הוא נטע זר שמקומו לא יכירנו כאן. הניסיון לאכפו — “זו המחשה למשפטיזציה מטופשת שפוגעת בכלכלת ישראל, בעסקים שלה ובאזרחיה”, מנצל בנט את ההזדמנות כדי לתקוף את מערכת המשפט ואת שלטון החוק. “אנחנו נתקן את זה”, הוא מבטיח ומאיים; נעקור את העשב השוטה הזה, ונשיב את עטרת הזכות לאי שוויון בפינוק.
חוק איסור אפליה, מתברר, הוא לא רק נטע זר במנטליות האפליה הקבוצתית השוררת במקומותינו, אלא גם אויבה המר של זכות הפינוק שקידשנו; זו המעוורת את עינינו לקיפוח הזולת. לכן חשוב כל כך לתבוע על פי החוק הזה, לפסוק על פיו, ולדבר על הפסיקות: כדי שנתרגל לרוחו ונפנימה. הוא עומד כמעט יחיד במערכה הכפולה נגד הנורמות הסקטוריאליות ותרבות הפינוק שהולכות וסוגרות מכל עבר; שווה להתעכב עליו.