בזכות יגאל לביב, שהפנה את תשומתי לבי אליה, מצאתי באתר נענע את רשימתה של “מיז קיי” (“לחם, עבודה, פמיניזם, הגירה), והחלטתי ל”יבאה” לכאן כלשונה. הכותבת מציגה ומבהירה להפליא את הקישור המצמרר בין התהליך הכלכלי המבעית של גלובליזציה, המשתלט על החברה האנושית, ובין הכשלת הפמיניזם בכל חלקי העולם, בין אובייקטיפיקציה (חיפצון) של נשים,  “הגירת עבודה”, עוני, ופגיעה בכבודו הסגולי של האדם באשר הוא אדם בכל מקום בעולם.

בשולי דבריה אוסיף כי הקשר הגורדי בין גלובליזציה, עוני נשים, הגירת נשים ודהומניזציה – מחבר גם בין כל אלה ובין שאר הזוועות המתחרשות בעולמנו העצוב בקצב מואץ: הרס כדור הארץ (לרבות הטבע, האקלים, החי והצומח), ההתעללות התעשייתית, ההמונית, חסרת המיצרים בחיות (גידולן בחוות גידול תעשייתיות, בהן הן כלואות ללא יכולות לזוז ואין להן רגע של הנאה מחייהן) ומיליטריזציה גואה (צמיחתן המפלצתית של תעשייות הנשק, המכתיבות את סדר היום של מדינות וצבאות ומביאות להרס וחורבן אימתניים בכל מקום שהדבר עולה בידן).

חישבו למשל, כדוגמא ממחישה קטנטנה, על קטע החומה שעתיד להבנות בקרוב סביב ואדי קלט במדבר יהודה. הבניה הצפויה מונעת מן הסתם בין השאר על ידי האינטרסים הכלכליים הדורסניים של תעשיית המלחמה הישראלית וזו האמריקאית אשר חייבות להתפשט ולהשתלט כדי לגדול ולשרוד ולהנפיק רווחים לבעליהן. היא תביא להרס וחורבן של מדבר יהודה, לרבות קטיעה בין צפונו ודרומו, וגידור חיות הבר שלא תוכלנה לנדוד כדרכן ותקלענה למצוקות המכלות אוכלוסיות חיות עקב פגיעה בבית הגידול שלהן וצמצומו. העוני שיגבר בקרב האוכלוסיה הפלסטינית יגדיל את האלימות, היאוש, ההגירה, וכל הרעות החולות הכרוכות בהם. ומי שירוויח יהיו כרגיל התאגידים הגדולים ובעליהם, על חשבון העולם כולו ועתידנו.

המסקנה? שאי אפשר יותר לשבת מנגד. שאי אפשר פשוט לנהל את חיינו הקטנים ולהניח ל”גדולים” לנהל את העולם. אולי פעם זה עבד, אבל כיום זה מביא לא רק לסוף התרבות האנושית המושתתת על הומניזם ושאיפה לקידמה – אלא גם לסוף העולם, פשוטו כמשמעו. כי כל ה”גדולים” קשורים זה בזה בקשרי תועלת והנאה הדדית. ממשלות ופוליטיקאים המכהנים בתפקידי שררה מגבים ומחזקים תעשיות אדירות – ובתמורה מקבלים מהן אתננים המאפשרים להם להוסיף לשלוט. ובתוך כך גוברת המיליטריזציה (ועוד חומה הורסת את הטבע, ועוד מלחמה הורסת עוד חלק של העולם), גדלה שואת בעלי החיים (עוד ועוד חוות תעשייתיות מוקמות במזרח אירופה ובמזרח הרחוק במקום משקים מקומיים קטנים המגדלים חיות בתנאים יחסית נסבלים יותר), גדלים העוני, ההגירה בלית ברירה, הדהומניזציה וכמובן – חורבן כדור הארץ, על אקלימו וכל אשר יש בו. הכל גלוי וידוע ונזעק על ידי רבים מאוד כבר שנים, אבל הדחיפות גוברת מדי יום, ואת המסקנות, אין ברירה, חייבים לקחת אישית ולאמץ לחיים היום יומיים. להפגין, לעבור לקנות ביצי חופש, לכתוב לפוליטיקאים ולמחות על הקמת חומות ועל ניסויים בבעלי חיים, להשתתף במאבקים על תשלום הוגן ותנאי עבודה אנושיים – וכל אותם דברים שעושים “יפי הנפש” ואילו ה”אנשים הרגילים” משאירים להם בחיוך מתנשא של “לנו יש את החיים היפים שלנו לחיות, עזבו אותנו משטויות”. אם נעזוב אתכם משטויות – ואם תעזבו אתם את עצמכם – הזוועות תגדלנה מהר כל כך שבאחד הבקרים הללו נקום לעולם של אחרי השואה הגרעינית, באחד מסרטי המדע הבדיוני שפעם היו מופרכים והיום קרובים מדי למציאות מכדי שאפשר יהיה לצפות בהם… היום, בשנת 2007, נותרו לנו עדיין שיטות הממשל המעניקות לכל אחת ואחד מאיתנו קול; יש לנו עדיין השפעה, ואם ננצל אותה אולי נצליח, בזכות המספרים, לעצור את הסחרור המזוויע. בעתיד הנראה לעין – יתכן מאוד שבעלי התאגידים הגדולים ביחד עם הפוליטיקאים המכהנים (ראו בוש-וצ’ייני וחבר מרעיהם) ימצאו דרכים יעילות להשתיק את קולותינו לחלוטין. ואז נהיה גם אנחנו עסוקים מדי בהשרדות ובמלחמה בדהומניזציה שתופנה נגדנו מכדי למחות ולזעוק. ונשאל את עצמנו איפה היינו כשעוד אפשר היה… כלומר – עכשיו… (ולמי שנדמה שזו חרדה פרנואידית שעובדת את גבולות הטעם הטוב וגולשת למחוזות החריגות – הביטו, לשם המחשה, בכתבה המתפרסמת היום, בעיתון שאינו חתרני, וגם הוא שייך לבעלי התאגידים הגדולים: איך נאספת עלינו אינפורמציה המקלה את השליטה בנו, והכל בעזרתנו הפעילה ובמימוננו… ראו – הוזהרנו!)