השבוע שבין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות הוא “בין כסה לעשור” של לוח השנה הישראלי: תקופת השנה של חשבון הנפש השנתי של הפרויקט היהודי-הציוני בארץ ישראל. השנה, כשמרביתנו עדיין כלואים בבתינו, החל השבוע הזה עם חתימה של שתי המפלגות הגדולות בכנסת על הסכם להקמת ממשלה. בנימין נתניהו, בראש הליכוד, ובני גנץ, בראש כחול לבן, פרסמו בערב יום השואה את ההסכם ביניהם, שגואל את המדינה מלימבו פוליטי מתמשך, ודן אותה לתקופה חדשה של שלטון נתניהו וממשלה ענקית בממדיה שאין לה אידיאולוגיה, קווי מתאר או מצע משום סוג שהוא. עכשיו, כשסוף כל סוף נפל הפור, יש למה להתייחס בחשבון הנפש השנתי.
בספרה האחרון “לא זה לא מספיק” (שראה אור בעברית בהוצאת ספרי נובמבר), נעמי קליין מדייקת את משנתה הקודמת, ומדגישה שלא כל מצב קשה שניחת על חברה יוצר תגובה של הלם. היא מסבירה שהלם נוצר כשסיפור מארגן מסוים שהיינו מושקעים בו נגדע, ואנחנו מוצאים את עצמנו בואקום נרטיבי בלתי צפוי, שלא מאפשר לנו לספר לעצמנו משהו קוהרנטי שאפשר להשתמש בו כדי להמשיך לחיות. אבל, למשל, בחירתו של טראמפ, היא טוענת, לא יצרה שבר שהוליד הלם. למעשה, עלייתו של טראמפ לשלטון היא “שיא — נקודת הסיום ההגיונית — של הרבה מאוד סיפורים מסוכנים שהתרבות שלנו מספרת כבר זמן רב מאוד: שתאוות בצע היא דבר טוב; שהשוק שולט; שהכסף הוא מה שחשוב בחיים; שגברים לבנים טובים יותר מכל שאר בני האדם; שהטבע קיים כדי שנוכל לבזוז אותו; … שכל דבר ציבורי או באחזקה שיתופית הוא רע ומסוכן ולא ראוי להגנה; שאנחנו מוקפים סכנות ולכן חייבים לשמור על מה ששלנו; שאין אלטרנטיבה לכל זה”.
לכן, לשיטתה, בחירתו של טראמפ לא הולידה הלם, אלא אימה: “אימת ההבנה שתוקפת אותנו כשאנחנו קוראים ספרות דיסטופית או צופים בסרט או בסדרה דיסטופיים” שמציגים לנו את המציאות במלא כיעורה. זו האימה נוכח הזוועה הניבטת אלינו מן המראה.
מן המראה שלנו ניבטים אלינו עכשיו פרצופיהם של שני הבניימינים שלנו, נתניהו וגנץ. האחד פרנואיד זחוח, שקרן פתולוגי, מגלומן נהנתני שלא בוחל בשום אמצעים כדי להנציח את שליטתו במדינה; השני איש צבא אניגמטי, עם דימוי של “בחור טוב”, נחבא אל הכלים וקצת לא יוצלח, שלא עמד במילתו. ביחד הם ג’קל והייד של צניעות ונהנתנות, ענווה ומגלומניה, עילגות אנושית ורהיטות דורסנית; אב כל יכול שמבטיח לדאוג לנו, ובן קצת תמוי שמעורר דאגה. ומעל לכל, הם הגבר היהודי, האשכנזי כמובן, שבצעירותו היה לוחם ב”יחידה מובחרת”, ובשיבתו הוא רוצה נוחיות, כוח ושררה, ואין לו שום קושי להשיגם תוך כדי קיצורי דרך, הפרת הבטחות, הונאה והולכת שולל.
האם הפרצוף כפול הפנים הזה שובר את הנרטיב הישראלי ומכה אותנו בהלם, או שמא הוא מביא לשיאם, לנקודת הסיום ההגיונית, תהליכים של התפתחות הרוב הישראלי המרכזי?
לצערי, אי אפשר לטעון בכנות שפני בנימין הכפולים הגיעו אלינו משום מקום והכו אותנו בהלם. הגבר המזדקן שהיה בעברו לוחם נועז ונאה, וכיום חציו נהנתן דורסני וחציו עילג קצת מנותק; האיש כסוף השיער שמוּנע על ידי גחמות אינטרסנטיות חסרות עכבות, שיושרה, הגינות, אחריות או אמפתיה ממנו והלאה — הוא נקודת השיא והסיום ההגיוני של הנרטיב הישראלי המיינסטרימי. לשם הגענו אחרי שנים רבות של השלמה — יותר או פחות אקטיבית — עם דכאנותו האנוכית של הכיבוש, אכזריותו של הקפיטליזם החזירי, שחיתותה של הנהנתנות האינדווידואלית, הכיעור של ניצול חסר בושה ושל קידוש האמצעים למען מטרה “קדושה”, והטיפשות הלא מוסרית של אסטרטגיות קצרות ראות.
פני בנימין הכפולים היו בצעירותם פניו של שרוליק (של הקריקטוריסט דוש): השילוב הכובש של ממזריות שובבה ותמימות ילדותית שנדף מהם חיפה על התנהלות ה”סמוך” המסוכנת. בזקנתם, הפנים הכפולים מסגירים מה שניסינו לא לראות, מה שהכחשנו בטכסיסים והכחשות נוסח דוריאן גרי: שהממזריות התמימה המסתמכת על הנס נהייתה אנוכיות אכזרית, חסרת אחריות ומעצורים, ומסוכנת.
בפרק הסיום של ספרה קוראת נעמי קליין לקוראיה “להרוג את הטראמפ שבתוכנו”. היא מאיצה בקוראים להביט במראה ולראות כיצד אמריקה נהייתה טראמפ, וכיצד פניו הם אכן השתקפות של פניה. כיצד ארץ ההגירה וחלומות החופש והמימוש העצמי, הפכה לארץ המעריצה צבירת הון אגואיסטית, נצלנית וחסרת עכבות. “אם נכיר במציאות הזו יש סיכוי שהמשימה שלנו תתבהר: כדי שתהיה בנו תקווה לשנות את העולם עלינו להיות מוכנים להשתנות בעצמנו”.
פני בנימין הכפולים שלנו משקפים לנו את האנוכיות הנהנתנית שהשחיתה הרבה חלקות טובות, והרפיון העצלני, הסתגלני, שפשה בנו ומונע מאיתנו להלחם באמת על מה שחשוב. הם משקפים את האנוכיות שיש בה נצלנות עיוורת, והרבה הכחשה וצדקנות שמלבינות את כל פשעינו.
אז איפה כאן התקווה? איפה האופטימיות? הן מצויות בחלקים האחרים של המראה, אלה שפני בנימין הכפולים כמעט מסתירים. כי דווקא בימי השפל בזירה הפוליטית, שהציבו מולנו את בבואת נתניהו-גנץ המכוערת, הזירה החברתית בישראל שוקקת חיים אחרים. המשבר הרפואי והכלכלי וההסגר הממושך עוררו המוני התארגנויות שטח מחממות לב של אחריות הדדית, סולידריות, אכפתיות ונתינה. לא נהיינו צדיקים או מלאכים, אבל המכות הכואבות הוציאו מאיתנו גם את החלקים הנדיבים והבריאים שלא הושחתו והתנוונו. ישראליות וישראלים נרתמים בהמונים לתרום, לעזור, להועיל לזולת, לתת מעצמם. זוהי שעתה היפה של היזמות החברתית לסוגיה. אם נשכיל להתחלחל נוכח בבואת בנימין הכפולה שלנו, ולשאוב תקווה מהסולידריות החברתית הרחבה שפורחת בלי ציניות, אולי נוכל לשוב להאמין שאפשר להתנער מכבלי הפוליטיקה המכוערת ולקדם סדר יום חדש, אידיאולוגי ואנושי.
התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 23.4.2020