קוראים לזה “אונס”, אבל המושג הממוקד הזה לא מצליח ללכוד את גודל הזוועה. חדירה מינית לאיבר מינה של אישה ללא הסכמתה היא פעולה נפשעת ומחרידה. אבל התעללות מינית אלימה של ששה גברים באישה במשך שעה שלמה של נסיעה באוטובוס, תוך תקיפה חמורה של בן הזוג שלה, זו דה-הומניזציה מדרגה גבוהה יותר; זה פשע שנאה מזוויע. ליתר דיוק: זה אירוע הממחיש במלוא הזוועה את יסוד השנאה (שנאת הנשים) והדה-הומניזציה הטמונים בכל אונס.

לא הכרתי את האישה הצעירה שנאנסה ונרצחה בהודו, ומעט מאוד פרטים ביוגרפים על אודותיה הצלחתי למצוא בכיסוי התקשורתי של הפרשה. אני יודעת שהיתה בת 23, שהיתה סטודנטית לרפואה, שהיה לה בן זוג, ושיחדיו הם נסעו באוטובוס בניו-דלהי, הודו. זה מעט מאוד. אבל הפרטים הללו או אחרים לא מעלים ולא מורידים הרבה. מן הסתם היה לה שיער שחור ארוך ומבריק. אבל גם אם היה בהיר וקצר אין בכך מאומה. היא היתה אישה, והיא היתה בת למשפחה האנושית, בת למשפחת אדם וחוה, והיא היתה יצור חי. ובאמצע החיים, באמצע היום, באמצע נסיעה באוטובוס באמצע העיר, תקפו אותה ששה גברים הלומי שנאה ונטלו ממנה כל מה שאפשר. הם נטלו את חירותה, את חופש ההגדרה העצמית שלה, את עצם ההכרה הבסיסית ביותר באנושיותה, את פרטיותה, את שמחת החיים, את שלמות הגוף, ואת חייה. הם עינו אותה, הכאיבו לה, היכו אותה, חדרו לגופה וריטשו אותו, פשוט מפני שהיא היתה אישה והם היו מלאי אלימות ושנאה. שנאה נגד נשים.

 למרות שלא הכרתי אותה, ואינני יודעת אפילו את שמה, מאז ההתרחשות האיומה לפני שבוע אינני יכולה להפסיק לחשוב על אותה שעה באוטובוס הבלהה. איני יכולה להשתחרר מתחושת האימה, והכאב, והתחינה, והכמיהה להפסיק את כל זה ולהמשיך לחיות, פשוט לחיות כבת למשפחת האדם, כיצור אנושי, כאישה. חופשייה, בטוחה. הכמיהה להתעורר מחלום הביעותים ולבטל את האפשרות הנוראה הזו שבני אדם מסוגלים לשנוא כל כך, על רקע השתייכות קבוצתית, פשוט מפני שהיא אישה, ולעשות לה כל זוועה שהמוח האנושי מסוגל להמציא. והזיכרון הקולקטיבי מקשר בתודעתי בין הנסיעה המחרידה הזו באוטובוס ההודי ובין הנסיעה באוטובוסים שהגו הנאצים לפני שבעים שנה, באירופה, בהם נחנקו אנשים למוות תוך כדי נסיעה, מאדי המנועים הרעילים. רק מפני שהשתייכו למה שהוגדר כקולקטיב היהודי, ומפני שנפלו קרבן לפשע שנאה.

 נציגים של ממשלת הודו מתייחסים שוב ושוב לקרבן ולפושעים, בעיקר מפני שהמונים רבים בהודו יצאו לרחובות וסיכנו את השקט התעשייתי של התנהלות המדינה. וממשלות לא אוהבות את זה. אז הם אמרו שהפשע הנורא פגע בכבודה של הודו בקרב האומות; שהפושעים הנתעבים מביישים את הודו; שלשם כבוד הקרבן יש לדאוג “שמותה לא היה לשווא”, ושהפושעים ייענשו בחומרה. דיבורים ריקים אלה מבטאים את המחלה, ולא את התרופה לה. הם מעידים על מחויבותם הבלעדית של הדוברים לעולם הערכים של הדרת-כבוד, honor, בדיוק אותו כבוד שהפושעים ביקשו לקחת מקורבנם ולהעטות על עצמם. זהו הכבוד ההיררכי, המעמדי, החברתי, שיש גברים המרגישים שנשים שמצליחות (למשל סטודנטיות לרפואה) נוטלות לעצמן על חשבון הגברים. אבל התרופה למחלה זו לא תבוא משלילה רבה עוד יותר של הדרת-כבודם של הרוצחים, והענקת הדרת-כבוד של קדוּשה לנרצחת. זה רק המשך המשחק (“נקמת דם”) שבסופו כולם תמיד רק מפסידים.

 כיבוד אמיתי של הקורבן הוא הבנה שמה שנפגע הוא הכבוד הסגולי, “כבוד האדם”, ה-human dignity. זהו הכבוד שהחברה האנושית קבעה שהוא ערך מוחלט של כל מי שנולד למשפחת האדם. זהו הכבוד שממנו גזרנו (אחרי מלחמת העולם השנייה, בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם) שלכל אדם, גבר או אישה, מגיעות זכויות אדם בסיסיות: חירות, חופש הגדרה עצמית, הגנה על שלמות הגוף וכן הלאה. זהו הכבוד שעליו הרימו יד הרוצחים, שונאי הנשים, כששללו את אנושיותה של הקרבן וביצעו בה את הזוועות שביצעו. וזה הכבוד האנושי שיש לכבד על ידי עמידה על כך שלמרות שהם עשו כל מה שבני אדם מסוגלים לעשות כדי לגזול את אנושיותה של הנאנסת – הם נכשלו בכך. כי האנושיות, והכבוד הסגולי הכרוך בה, אינם ניתנים להפקעה. לעולם לא, בשום צורה ובשום תנאי. מרגע שקבענו את ערכם המוחלט והאוניברסאלי – שום אלימות לא יכולה ליטול אותם מאף גבר ומאף אישה. במעשיהם הנפשעים הכתימו הרוצחים את הדרת-כבודם ואת הכבוד הסגולי של כולנו; אך הם לא נטלו את ערכה של הקרבן, שנותרה בעלת ערך אנושי מלא ומוחלט. כמוה כמו בן הזוג שלה, שגם הוא נפל קרבן לפשע השנאה הנורא רק מפני שהיה לצדה.