במקומות אחרים הראיתי בפירוט רב כי החברה הישראלית מכילה סממנים בולטים ומובהקים של “תרבות הדרת-כבוד” (honor culture), לצד סממנים של תרבויות “כבוד סגולי” (dignity), כבוד מחיה (respect) והילת כבוד

(glory). (לשם פירוט, ראו שני ספרי המוקדשים לכבוד בחברה הישראלית: שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם,ולאחרונה גם כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי משפטי וחברתי, ורשימה ארוכה של מאמרים אקדמיים). לטובת מי שאינם מכירים את הטיעון, אציג בקצרה את מאפיניה של תרבות הדרת-כבוד. לאחר הצגה תמציתית זו, אציע הבחנה בין תרבות הדרת-כבוד “טהורה” ו”מרוככת”, שתשמש לדיון בפרשות רמון וקצב בחלקה האחרון של רשימה זו. (רשימה זו כולה היא פרק מתוך מאמר אקדמי בשם “מודל לחשיבה משפטית-תרבותית; ניתוח מקרה: העדר יושר אקדמי ו”‘מבחני כבוד’“ שיופיע בדצמבר 2007 בכתב העת המשפטי דין ודברים, כרך ד(1), בהוצאת אוניברסיטת חיפה).
 
מהי תרבות הדרת-כבוד?
 
תרבויות המושתתות על הדרת-כבוד הן רבות ומגוונות ונבדלות זו מזו בפרטים רבים. עם זאת, הן חולקות מספר דפוסים משותפים, שניתן לכנותם בהכללה מאפייניה של “תרבות הדרת-כבוד”, ואותם אציג להלן. תרבויות הדרת-כבוד הן תרבויות בהן טיפוס בסולם ההיררכיה החברתית הוא מטרה עליונה שהכל נכספים אליה. סטטוס, מעמד, יוקרה הם ערכים עליונים. בתרבויות אלה, הדרת-הכבוד היא הרכוש, המשאב, הנכס המקנה לבעליו את המעמד החברתי הנכסף. הדרת-כבוד היא, לכן, האמצעי דרכו יכול הפרט להשיג את משאת הנפש. וכיוון שהדרת-הכבוד מזוהה לחלוטין עם המעמד החברתי ההיררכי שהיא מכוננת, מגלמת, מבטאה ומבטיחה – היא נתפסת לא רק כאמצעי, אלא כמטרה עצמה.
 
הדרת-הכבוד והמעמד החברתי הנגזר ממנה נקנים בהתנהגותו הנורמטיבית ההולמת של הפרט, שהתרחשה לעין הציבור וקיבלה את אישורו. כלומר: התנהגות נורמטיבית, התנהגות הדרת-כבוד של הפרט מזכה אותו בהוקרת-כבוד מן הסובבים, וזו מכוננת את הדרת-הכבוד הנחשקת, המקנה לו את רום המעלה – משאת הנפש. בתרבות כזו, הדרת-הכבוד היא נכס יקר ערך, ופעמים רבות – אף יותר מתכנים מהותיים מכל סוג ואף מן החיים עצמם. חברים בחברות הדרת-כבוד קשיחות יעשו הכל כדי לרכוש לעצמם הדרת-כבוד ולהגן עליה, ולעיתים אף אם הדבר כרוך בסיכון רכוש או אף חיים. כך למשל, בחברות הדרת-כבוד מסויימות, כאשר אדם חש כי אחר זלזל בהדרת-כבודו וערער בכך על מעמדו החברתי, הוא יזמן את עולבו לדו-קרב או למלחמת אגרופים, סכינים או אקדחים, אף אם משמעות הדבר סיכון חיים; שכן חוסר תגובה יחשב כפחדנות, וזו ממיטה קלון, כלומר פוגעת בהדרת-הכבוד. בחברות הדרת-כבוד הדורשות מגברים להפגין אומץ לב בשדה הקרב – גברים יבחרו להלחם ולמות ובלבד שלא להכתים את הדרת-כבודם (תרבות הבושידו היפנית היא דוגמא קלסית של תרבות הדרת-כבוד לוחמת). בדומה, יש חברות הדרת-כבוד בהן, כדי להפגין הדרת-כבוד, אנשים יכלו את ממונם על מתנות מפוארות, על מסיבות (חתונה למשל) יקרות, על אירוח שופע או על תכשיטי זהב – הכל על פי מוסכמות הדרת-הכבוד המקובלות בחברתם. לעומתן קיימות חברות בהן דווקא האיפוק והצניעות מקנים הדרת-כבוד, כלומר: נורמות הדרת-הכבוד מחייבות הפגנת ענווה.
 
בעולם של הדרת-כבוד אדם עלול לאבד הדרת-כבוד על ידי התנהגות לא נאותה, שאינה עומדת בכללי הדרת-הכבוד המקובלים בחברה הנתונה (למשל – הפגנת פחדנות, קמצנות, חולשה). דרך נוספת בה אדם עלול לאבד הדרת-כבוד היא כאשר הזולת “גוזל” אותה ממנו ומנכסה לעצמו. פגיעה בהדרת-כבוד מכוננת בושה והשפלה של הנפגע (ורימום כבוד הפוגע), והיא מתרחשת כאשר הפוגע חושף התנהגות נטולת כבוד של הנפגע, או כאשר הוא ממיט עליו קלון על ידי התנהגות הנתפסת כממיטת-קלון (כמו למשל הפיכתו של פלוני ל”קרנן”).
 
בעולם של הדרת-כבוד, אבדן הדרת-כבוד מחייב את הנפגע להשיבה לעצמו על ידי פגיעה בהדרת-כבודו של הפוגע, ו”נטילה בחזרה” של הדרת-הכבוד שנגזלה ממנו. ניקוי והשבה של הדרת- הכבוד מחייבים מעשים בוטים, לעיתים קיצוניים (ולעיתים של אלימות). זוהי דינמיקה של גמול, שבחלק מחברות הדרת-הכבוד לובשת פנים של נקמת דם. דינמיקה זו מבטאת ומקיימת השקפת עולם של “סכום אפס”: התפיסה היא שבחברה קיימת רק כמות מסויימת של הדרת-כבוד, ולכן על הפרטים להאבק זה בזה כדי להשיג לעצמם ממנה ככל שעולה בידם, על חשבון זולתם. זה הטעם מדוע חברות הדרת-כבוד נוטות להיות אלימות ולא יציבות (הדרת-הכבוד תמיד נגזלת על ידי הפרטים אלה מאלה, והגזל מכתיב פעולות גמול שלרוב אין להן סוף).
 
חברות הדרת-כבוד מחויבות, פעמים רבות, גם להדרת-כבוד קולקטיבית, למשל משפחתית, שבטית או לאומית, ביחסיהן עם חברות אחרות. דינמיקת הדרת-הכבוד בין הקבוצות דומה מאוד לזו שבין הפרטים בתוך כל קבוצה.
 
אנתרופולוגים החוקרים תרבויות של הדרת-כבוד נוהגים לזהות מילה, ביטוי או מטבע לשון המבטאים, בכל חברה, את תפיסת הדרת-הכבוד הייחודית לה. בספר שאלה של כבוד (בפרק השלישי) טענתי כי הביטויים המבטאים את תרבות הדרת-הכבוד הישראלית המרכזית (ה”מיינסטרימית”) הם אלה המכילים את המילה “פראייר”.  בישראל, “פראייר” הוא “לא גבר” כלומר – מי שאינו עומד על הדרת-כבודו, נותן “שיעשו ממנו סמרטוט”, מוחל על מעמדו ו”מאבד גובה” (בהיררכיה המעמדית). כללי הפראייר הם נורמות הדרת-הכבוד, ועמידה בהן היא הדרך לזכות במעמד ויוקרה. כדי לקבוע אם פלוני “יצא פראייר”, החברה מתבוננת בשבע עיניים בכל אינטראקציה חברתית, ומחשבת את נקודות הזכות והחובה שכל פרט צובר בכל אירוע על פי “כלל