ערב אחר ערב התקהלו בשבוע שעבר מאות ירושלמים במרכז העיר, בככר המשביר הישן, למחות. בפעם הראשונה, בערבו של יום רביעי (5 ביולי), התקהלנו למחות על הדחתו הפוליטית, השערוריתית, של מפקד מחוז תל אביב של המשטרה, ניצב עמי אשד. אשד הודח משום שלא נכנע לתכתיבי בן גביר לזנוח את כל הנהלים ולהפעיל כוח בלתי סביר כלפי המפגינים המוחים נגד מהלכי הממשלה להפוך את ישראל לדמוקרטיה חלולה. התכנסנו להביע תמיכה והוקרה לקצין משטרה בכיר שלא התקרנף ושילם בקריירה המפוארת שלו על עמידתו על משמר זכויות אנשים ואזרחים. בתוך כך, כמקובל בימים אלה, היתה זו גם הפגנת תמיכה במערכת המשפט, ומחאה על ניסיונות הממשלה להחלישה, לסרסה ולהשתלט עליה, כדי להבטיח לעצמה כוח בלתי מוגבל.
למחרת, בערב יום חמישי, (6 ביולי), התקהלנו כדי למחות על פסק דינה השערורייתי של שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, חנה מרים לומפ, שזיכתה מכל אשמה את השוטר, איש משמר הגבול, שירה למוות בצעיר הפלסטיני, תושב ירושלים, איאד אל חלאק.
איאד, נער אם אוטיזם קשה, הלך לתומו בעיר העתיקה, בדרכו למוסד לחינוך מיוחד שבו למד. שוטרי מג”ב חשדו משום מה שהוא מחבל (שהרי הוא צעיר פלסטיני; למה שלא יהיה מחבל?). לאחר שירו לעברו, הוא נפל מבועת ופצוע ברגלו לתוך חדר אשפה. מדריכתו במוסד החינוכי צעקה לעבר השוטרים בכל כוחה שלא ירו כי הוא נכה. מפקד הכח נהג, בשלב זה, על פי כללי הפתיחה באש ועל פי השכל הישר, ונמנע מירי נוסף. הוא התייחס לאיאד כאל בן אדם; כאל מי שקדושת חייו מחייבת זהירות מירבית. השוטר השני, לעומת זאת, ירה באיאד הצעיר, ששכב פצוע ולכוד בחדר האשפה והרג אותו. חקירת מח”ש העלתה כי הוא פעל בניגוד להוראות הפתיחה באש, כלומר שירה ללא צורך. השכל הישר מורה שהוא לא דאג יותר מדי לחייו של הצעיר הפלסטיני השוכב מדמם לרגליו, ולא קידש את חייו. והלב – זה עולה על גדותיו, הלום צער, כאב, זעם ותסכול.
השופטת חנה מרים לומפ, שלפני שהתמנתה לשופטת עבדה כ-14 שנה במשטרה; שקודמה לבית המשפט המחוזי על ידי איילת שקד, הבינה לליבו של השוטר היורה (ששמו נאסר בפרסום, כדי להגן על פרטיותו), וקבעה את חפותו מכל פשע. היא ידעה לקבוע שהשוטר חש מאויים, שזה כל מה שחשוב, ושהוא לא חשב שהירי לעבר פלג גופו העליון של איאד יסכן את חייו (שך איאד), ולכן לא ניתן להרשיעו בגרימת המוות. כה עסוקה היתה השופטת חנה מרים לומפ בבחינת כליותיו של השוטר ההורג ולבו, שלא עלה על דעתה להרשיעו לכל הפחות בעבירה הפחותה של הריגה ברשלנות; עבירה שמשמעה שההורג הפר חובת זהירות שחלה עליו כלפי קרבנו. איזו חובת זהירות כבר יכולה להיות לשוטר ישראלי כלפי נער פלסטיני?
ההפגנה במרכז ירושלים היתה נגד הזלזול הפושע בחיי פלסטינים בישראל; נגד אטימותם של נושאי תפקידים ועיוורונם לאנושיותם של פלסטינים ולכבודם הסגולי. הפגנו נגד קלות ידו על ההדק של שוטר שלא הסס להרוג נער פלסטיני חסר ישע השוכב לרגליו פצוע, ונגד קלות ידה של שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים שלא היססה לזכותו מכל אחריות למעשיו. בישראל של שנת 2023, אי אפשר שלא לתהות האם ידו של השוטר היתה כה קלה על ההדק אלמלא היה איאד פלסטיני, והאם ידה של השופטת לא היתה רועדת לו היה ההרוג צעיר יהודי.
לא קל להפגין בערבו של יום רביעי בעד קצין משטרה ומערכת המשפט, וביום חמישי נגד יחסם הלא אנושי של שוטרים ושופטים כלפי פלסטינים. לא קל לקרוא ביום רביעי במלוא גרון שמערכת המשפט מגינה על כולנו, ולכן נגן עליה מהקמים עליה לכלותה, וביום חמישי להטיח בה ששופטיה – כמו שוטרים במשטרה – עיוורים לחיי פלסטינים והתנהלותם המקצועית מוטה. לא קל לשיר ביום רביעי ש”אם לא יהיה שוויון – נפיל את השלטון” המאיים לבטל את ערך השוויון, וביום חמישי לצעוק בגרון ניחר שמערכות המשפט ואכיפת החוק אינן מכירות, גם היום, בשוויון ערכם האנושי של ערבים. לא קל, אבל זוהי המציאות המורכבת בה אנו חיות וחיים. לכן זו המציאות שבה צריך להכיר, אליה צריך להגיב, ונגדה צריך למחות, יום יום. בלי להתבלבל. אסור שביום רביעי יפגיעו אחים לנשק וביום חמישי גוש הכיבוש; שתי ההפגנות הן של כולנו.
מערכות המשפט ואכיפת החוק הישראליות מעולם לא היו מושלמות. החקיקה הישראלית חלקית ומלאת חורים, במיוחד בכל הנוגע בזכויות אדם; המשטרה יכולה לנהוג בחירוף נפש ובסבלנות עילאית – אך גם בכוחנות ובאלימות בלתי נסבלות, ובאזלת יד מקוממת; בתי המשפט לעיתים עושים עבודת קודש אמיצה – ולעיתים פסקי הדין שלהם לא אמיצים, מוטים, ולוקים בעוורון בלתי נסלח לפגיעות על בסיס דת, גזע ומין. בעשור האחרון החמיר המצב מאד: המשטרה הפכה לשק חבטות של הדרג הפוליטי, נחלשה ואיכותה התדרדרה. לבתי המשפט מונו שופטים שנתפסו כ”שמרנים” די הצורך, כלומר ימנים, לאומיים, על ידי איילת שקד. האיומים הבלתי פוסקים, מצד הדרג הפוליטי, הפכו שופטים ושופטות רבים למפוחדים, זהירים ולהוטים לרצות. זה מה שיש. התנהלות משטרתית פסולה ופסקי דין פחדניים או מוטים פוליטית, יש לגנות ללא היסוס. אם הפוליטיקאים לוחצים על שוטרים לפעול באלימות ועל שופטים לזנוח את כבוד האדם, חירותינו וזכותינו לשוויון – ידעו השוטרות והשוטרים, השופטים והשופטות שהציבור מפעיל לחץ נגדי, ודורש מהן להציג עמוד שדרה ולעמוד על ערכי היסוד של חברה דמוקרטית ליברלית ועל זכויות אדם ואזרח.
יחד עם זאת, ממש באותה נשימה, צריך לעמוד כחומה בצורה מול ניסיונות הממשלה, ההולכים וגוברים, להחליש עוד יותר את המשטרה ואת מערכת המשפט ולהשתלט עליהן. הן אמנם לא מושלמות, אך זה הטוב ביותר שיש לנו, ואותו אפשר לשאוף לתקן; אם הממשלה תממש את מאוויה – הן תהיינה לאין שיעור גרועות יותר, ואולי בלתי ניתנות לתיקון. לכן יש למחות נגד מאמצי הממשלה לפגוע במשטרה ובבתי המשפט – כאילו אין מאבק בכשלונותיהן; ולמחות נגד כשלונותיהן – כאילו אין מאבק על הישרדותן. המדיניות המורכבת הזו הוכיחה את עצמה בעבר (כשהישוב העברי שיתף פעולה עם המנדט הבריטי במאבק המשותף נגד הנאצים, ונאבק נגד המנדט כאילו אין מלחמה בנאצים). יש לקוות שנשכיל להפעילה גם עכשיו.