בדרך כלל אני מרגישה מאוד בבית בשפה העברית. העברית היא “שפת אמי” (ששפת אמה היתה פולנית, אבל זה סיפור אחר…), אני חיה בה, חיה אותה ונפשי דבקה בה. כך כבר כחצי מאה. קשה לבלבל אותי בעברית. והנה, ה”שיח הציבורי” (אם אפשר לקרוא כך לצעקות וההתלהמות) בעניין “השוויון בנטל” הצליח לערער לרגע את בטחוני. עד כדי כך הצליח, שאצתי אל מילון אבן שושן שעל המדף לבדוק שאני עדיין מבינה את משמעות המילה “נטל”. הכרך הכחול הרגיע: “נטל” הוא “משא”, כלומר משהו שיש לשאת. כמו “נטל ההוכחה” שמשמעו שאחד הצדדים להליך משפטי הוא זה שעליו רובץ המשא להוכיח נקודה מסוימת. משמעות שנייה של המילה “נטל” היא “מעמסה”, כלומר משקל כבד שיש לשאת אותו. שוויון הוא יחס דומה למי שדומים אלה לאלה במובן רלוונטי לנושא הנדון. “שוויון בנטל” הוא, לכן, חלוקה שוויונית של משא; משא שלעיתים הוא אכן מעמסה כבדה. חלוקה כזו, שאנשים הנתפסים כדומים באופן רלבנטי ישאו במשא באופן דומה.

 ברמה הציבורית, המדינית, שוויון בנטל הוא השתתפות שווה של אזרחים ואזרחיות בנטל האזרחי, כלומר בקיום המדינה, ערכיה ומוסדותיה: תרומה לכלכלת המדינה, לתרבות הנוצרת במסגרתה, לרווחה שהיא מבטיחה לאזרחיה, לחוסנה המוסרי ולהגנתה. הדמיון הרלבנטי הוא של אזרחים, שכולם דומים באזרחות במדינתם, ולכן מידת הנשיאה בנטל האזרחי צריכה להיות דומה. שוויון בנטל אזרחי, לכן, כולל שכל אזרחית ואזרח ישתתפו במידת יכולתם בשוק העבודה (או ההון), יקיימו את עצמם ואת התלויים בהם, וישלמו מיסים וביטוח לאומי כדי לאפשר למדינה לתמוך במי שבתקופות מסוימות זקוקים לעזרה. שוויון בנטל הוא שכל אזרחית ואזרח ייקחו חלק שווה ככל האפשר, בהתאם לחוקים שוויוניים, בהגנה על המדינה והחברה מפני סכנות ואיומים. שוויון בנטל, יכול, למשל, להתבטא בכך שכל אזרחית ואזרח כשירים יתרמו, לאחר שקיבלו מן המדינה 12 שנות חינוך והשכלה, שנה או שתיים או שלוש לביטחון פנים או חוץ, לבריאות, לחינוך, לחקלאות או לרווחה וסעד, לפי כישוריהם וצרכי החברה.

למה אני טורחת לומר את המובן מאליו? כי ה”שיח” הציבורי המציף ומטביע הוא כה מתעתע – שאפשר בקלות לשכוח מושכלות יסוד ולהסחף בזרם העכור. כי בבליל הקקופוני שצורח מאמצעי התקשורת, שחור הוא לבן ולבן הוא אפור ושום דבר הוא כבר לא שום דבר. עד שמתבלבלים, ושותקים, ומתנתקים, ואז כבר באמת יכול להיות שהחוק המוצע, שחרדים יהיו פטורים משירות צבאי כי הם חרדים, ותלמידי ישיבות ההסדר ישרתו מחצית התקופה של משרתים אחרים – כולם באים בגדר “שוויון בנטל”.

 הגדילה לעשות אישה המתיימרת לייצג את הציבור החרדי, שאמצעי התקשורת מזמינים, משום מה, להשתתף ב”דיונים”. שוב ושוב שמעתי אותה זועקת בתוכנית אחרי תוכנית “איזה מן שם זה ‘שוויון בנטל’? אנחנו נטל???”. לנוכח מבטי התדהמה של “נציגי החילונים” הוסיפה שוב ושוב “בושה!”. ואני מוכרחה להודות שאחרי מספיק פעמים שהיא שבה על הטיעון המופרך – התחלתי גם אני להתבלבל. כי כאילו אין משמעות למילים, ולא למושגים, ואפשר להגיד הכול ולברוא עולמות בהבל פה, ולטשטש ולטייח ולתעתע ולעייף – ולנצח.

אז שני דברים. ראשית, ל”נציגת החרדים”: “שוויון בנטל”, כפי שאת יודעת היטב, משמעו חלוקה שוויונית בין אזרחי המדינה של נטל/משא הקיום וההגנה. ולשאלתך, מי שאינו מקיים את עצמו וחי על חשבון החברה בלי לתרום לה, ומי שאינו משתתף בהגנה עליה – הוא בודאי נטל/מעמסה. האם יכול להיות ספק? וכל ההפגנות שבעולם, עם בכי ונהי ואיומים והיסטריה המונית ושיבוש החיים לא יועילו לשנות זאת. 

שנית, למה הדבר דומה? לזעקות השבר של שרים וחברי כנסת בישראל, כנגד האמירה שישראל מפלה ומקפחת את הפלסטינים במכסות מים לעומת המתנחלים. כל זעקות השבר המיתממות והיציאות הדרמטיות (וגסות הרוח) ממליאת הכנסת לא ישנו את העובדה הפשוטה שישראל אכן מפלה ומקפחת את הפלסטינים במכסות מים לעומת המתנחלים. כי גם למילים “מים”, “מכסות”, ו”הפליה” יש משמעויות ברורות ופשוטות – בידקו באבן שושן.

 הכחשת העדר השוויון בנטל, כמו הכחשת הכיבוש ותוצאותיו ההרסניות, שתיהן מחייבות – וניזונות מהשחתת השפה. הן מחייבות וניזונות ממלל דמגוגי מציף ומטביע שמבלבל, מעייף, משתיק ומרחיק אותנו מן הזירה. הוא יוצר תחושת חוסר אונים ולאות כבדה. כמו כישוף מהפנט שהופך להתמכרות משתקת.

אז בבקשה, הגיע הזמן להפסיק לפחד, להתנתק מתכניות הפופוליטיקה למיניהן, ולחזור למילון אבן שושן. אין בארץ שוויון בנטל, והחוק החדש אינו מקדם שוויון כזה. צריך להיות שוויון כזה וצריך לקבוע אותו בחקיקה שמדברת עברית. וכן, מדינת ישראל כבשה שטחים המאוכלסים באוכלוסיה אזרחית והיא שולטת בהם באופן דכאני, מפלה ומקפח. כך, למשל, היא גוזלת את אדמותיהם של תושבים החיים תחת כיבוש ומפלה אותם לרעה במכסות המים לעומת המתיישבים שהיא שולחת לחיות על אדמותיהם. וצריך לסיים את הכיבוש ולהפסיק את הדיכוי, ההפליה והקיפוח. וכדי להתחיל במלאכה – להתנתק מהשחתת השפה, ולהתעורר. העברית כל כך יפה.