הנה הגיע עוד יום לציון אלימות נגד נשים, 2014, וחיינו זרועים דוגמאות חדשות להיבטים הקשים המגוונים של אלימות נגד נשים. בשנים קודמות התמודדנו עם האשמתן הציבורית של מתלוננות על פגיעה מינית בכך שהן מעלילות, משקרות, מתנכלות. לשם גיוון, השנה לקראת היום לציון אלימות מגדרית יש לנו התגוללות ציבורית דווקא על נפגעת תקיפה מינית שאינה רוצה להתלונן… וכך מתברר שכשם שאפשר להאשים מתלוננת על תקיפה מינית בלהיטות להעליל ולפגוע – כך אפשר להאשים מי שאינה מתלוננת שהימנעותה מהגשת תלונה מביעה חוסר אמון במערכת המשפט, ומפקירה לגורלן נשים אחרות שעלולות ליפול ברשתו של התוקף. ואישומים אלה תופחים אם הלא-מתלוננת היא שופטת, כלומר דמות משמעותית במערכת שאמונה על יישום החוק והגנה על הציבור מרע. כן, השנה יש לנו, לקראת יום האלימות המגדרית, שופטת על הכוונת.

לכאורה, הדרישה ששופטת שנפגעה מינית תתלונן על כך ותביע בהתנהגותה אמון במערכת המשפט היא כבדת משקל. למעשה זוהי התחסדות מיתממת ואכזרית. היא מסווה התחמקות מאחריות והאשמת הקורבן, וטומנת לשופטת מלכודת שאין ממנה מוצא.

למה? כי מי שבאמת נושאת באחריות היא החברה, שלמרות התחזותה לנאורה ושוויונית ממשיכה לחשוד במתלוננות על תקיפה מינית שמא “רצו בזה”, “פיתו”, “הזמינו את התקיפה”, ו”הכניסו את עצמן” למצב המיני בהתנהגות “לא ראויה”; החברה שממשיכה להחיל על כלל הנשים סטנדרטים מוסרניים, שלפיהם חשיפת מיניותן פוגעת ב”טהרתן” ולכן באמינותן, יושרתן ומידת התאמתן לתפקידים ציבוריים רציניים ונישאים, ובראשם שיפוט. חברה זו יצרה עכשיו את המלכוד המושלם: אם שופטת תתלונן על תקיפה מינית אזי חשיפת מיניותה והגשת התלונה “יכתימו” את תדמיתה ויפגעו בנכונות הציבור לקבלה כשופטת; מצד שני, אם לא תתלונן – היא תתפס כמביעה אי אמון במערכת שבה היא משרתת, וכמי שמפקירה נשים אחרות לגורלן. במילים פשוטות – אם תתלונן, תחשד כמינית, פתיינית ומעלילה, ולכן כמי שאינה ראויה לשיפוט; אם לא תתלונן, תיתפס כמי שאינה מחויבת די הצורך למערכת המשפט ולטובת הציבור, ולכן כמי שאינה ראויה לשיפוט. ובקיצור, יוצא שעל פי השיח הציבורי (זה הגלוי – וזה הסמוי) שופטת שנאנסה אינה ראויה להמשיך להיות שופטת. וכך, במקום להתמודד עם הדעות הקדומות, הסטראוטיפים וההפליה, אפשר פשוט (להמשיך) להאשים את נפגעת התקיפה המינית (והשנה – את סרבנית התלונה).

זו ההזדמנות לומר בפה מלא עוד משהו שרבות ורבים יודעים אך לא בהכרח מודים בו: שככל שמעמדה המקצועי, הציבורי, החברתי של נפגעת תקיפה מינית גבוה יותר — כך חריף יותר המלכוד שבו היא נמצאת בהקשר של הגשת תלונה על תקיפה מינית. מצד אחד, ככל שמעמדה גבוה יותר, כך גדולה הציפיה שמיניותה לא תחשף, וגדולה הרתיעה מכל התייחסות למיניותה. חשיפת העובדה שעובדת ניקיון, מלצרית או פקידה זוטרה פנתה לאתר הכרויות, יצאה עם גבר שפגשה בדרך זו וקיימה עמו קשר אינטימי לא תפגע במעמדה במידה משמעותית. חשיפת עובדה כזו ביחס לפקידה בכירה, כלכלנית, עורכת דין – תפגע בדימויה. אבל חשיפה כזו ביחס לפרופסורית באוניברסיטה, חברת כנסת, שרה או שופטת תאיר אותה באור שלילי ותפגע באופן עמוק במעמדה. למה? כי מאישה שהגיעה למעמד יוקרתי, כלומר לתפקיד “גברי”, אנחנו מצפים להעלים את מיניותה הנשית. חשיפת המיניות הנשית פוגמת בדימוי הרציני, המכובד, כלומר הגברי שלה, מבלבלת אותנו, מביכה, יוצרת דיסוננס שקשה להכיל. מצד שני, משופטת, חברת כנסת או פרופסורית אנו מצפים לשמש דוגמא, להנהיג ולגלות אחריות ציבורית, כלומר להתלונן על תקיפה מינית כדי להגן על נשים אחרות ולהוביל אותן להלחם על זכויותיהן.

התוצאה היא שככל שמעמדה של אישה גבוה יותר – כך אנו מצפים ממנה להעלים את המיניות הנשית, וגם, באותו זמן, להתלונן על פגיעה מינית. וככל שהציפיות המנוגדות הללו גבוהות יותר – כך גדול המלכוד, וכך גדולה האשמת הקורבן.

במקום להתמיד בהאשמת הקורבנות – אלה המתלוננות ואלה שאינן מתלוננות – הגיע הזמן להפנים  שכשאישה סובלת תקיפה מינית היא נפגעת עבירה; בין אם היא עובדת ניקיון ובין אם היא שופטת, טובתה היא השיקול הבלעדי שעליה לשקול. וזה נכון, כמובן, בדיוק באותה מידה, גם לגבי גברים. מי שנפלו קורבן צריכים בראש ובראשונה להתמודד עם הפגיעה: הזעזוע, הפגיעה באמון, הכאב, האכזבה, הפחד, הבושה, האשמה, הייאוש. זו משימה תובענית וממושכת, ומצריכה את כל המשאבים שלהם ושל הסובבים אותם. תפקיד החברה לתמוך, לסייע, לחזק, לקבל, לאפשר. וכאשר הנפגעים מרגישים שהם יכולים ורוצים להלחם בפוגעים בזירה המשפטית, על החברה להעמיד לרשותם את כל הכלים האפשריים ולעשות הכול כדי לקיים הליכים משפטיים מהירים, יעילים וצודקים לכל הצדדים הנוגעים בדבר (כולל הנאשמים, כמובן). אז במקום להתגולל על השופטת, יש לעודד אותה להשקיע את כל משאביה בהשרדות והשתקמות. וממערכות המשפט והאכיפה יש לדרוש שיכירו באחריותן ויציעו לקורבנות עבירה הליכים נגישים, קצרים, מכבדים והוגנים. כדי שהקורבן הבא – שיכול להיות כל אחד מאיתנו – יוכל לשקול אם ומתי להגיש תלונה. וממערכת החינוך יש לתבוע שתפנה משאבים לחינוך לכבוד האדם, כדי שהילדים והילדות של היום לא רק יפגעופחות וייפגעו פחות – אלא גם ישכילו מאיתנו לאפשר תלונה ואי תלונה כאחד, ולתמוך, לחזק ולחבק את מי שזקוקים וזקוקות לכך.

גרסה של פוסט זה פורסמה בעיתון הארץ, 24.11.2014

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2494243