בעיתות של מלחמה ופוסט-מלחמה אני כורה אוזן ופוקחת עין לראות אם המיליטריזציה המשתוללת מניבה את פירותיה הבאושים גם בריבוי התבטאויות סקסיסטיות. קשה לדייק באומדן, שכן מפלס הסקסיזם גבוה גם בסתם ימים של שגרה, ובכל זאת דומה שניתן להבחין בעליה במינון המצ’ואיזם הבלתי מרוסן.
 
כך, למשל, שגריר ישראל לשעבר באו”ם, דני גילרמן, שמונה על ידי ציפי לבני להציג את ההסברה הישראלית במהלך המלחמה, החליט לתבל את עבודתו הקשה במעט הומור סקסיסטי בריא. כך דיווח עיתון הארץ:
 
“גילרמן העביר לתלמידי הדרום הנמצאים בבתיהם שיעור בנושא יחסים בין-לאומיים, במהלכו ניסה להגדיר לתלמידים מהו דיפלומט. “ההבדל בין דיפלומט וליידי”, פתח גילרמן בבדיחה, “הוא שדיפלומט, כשהוא אומר כן הוא מתכוון לאולי, כשהוא אומר אולי הוא בעצם מתכוון ללא. אם הוא אומר לא – הוא לא דיפלומט. ליידי, כשהיא אומרת לא היא מתכוונת לאולי, כשהיא אומרת אולי היא מתכוונת לכן ואם היא אומרת כן – היא לא ליידי”.”
 
כלומר, כשמחנכים ילדים בשעת מלחמה, יש ללמד אותם שכשאישה אומרת “לא” היא מתכוונת ל”אולי”, וכשהיא אומרת “אולי” – זה “כן”. ושאישה המביעה את רצונה החופשי והמפורש כשהיא מעוניינת בסקס – היא זונה. כי הרי בנים הלומדים יחסים בינלאומיים בטלוויזיה בשעת מלחמה צריכים לדעת שאישה לעולם אינה אומרת את שהיא מתכוונת, ולכן גם כשאינה אומרת “כן” – תמיד צריך לנסות בכוח, כי סביר להניח שזה מה שהיא באמת רוצה. ובנות צריכות לדעת לעולם לא להגיד “כן”, אלא לשחק “קשות להשגה”, ולשמר בכך את הסטראוטיפ המאפשר לגילרמנים למיניהם להמשיך לטעון ש”כשאת אומרת לא” – הם לא יכלו לדעת שבאמת לא רצית בהם…
 
כששדולת הנשים פנתה בתלונה מוצדקת ליו”ר הכנסת הסביר גילרמן שהבדיחה הזו עתיקת יומין, ומי שלא מבין זאת – נטול חוש הומור. מסתבר שבכל שנות כהונתו הרמה בחו”ל, גילרמן הצליח לא לשים לב שבדיחות עתיקות יומין על “כושים טיפשים” או על “יהודונים חמדנים” או על “ערבושים מסריחים” כבר מזמן אינן תקינות פוליטית, ויצאו מן המחזור. מתעורר החשש שמא גם כשייצג אותנו במסדרונות האו”ם עשה בושות לא פחות מאשר על מסך הטלוויזיה, לא רק לעצמו – אלא לכולנו. יש לקוות שציפי לבני ודליה איציק יצליחו להתגבר על הרתיעה העמוקה שלהן מכל מה שמדיף ניחוח, ולו קל ביותר, של פמניזים, ויבהירו לג’נטלמן הארכאי שלא כל מה שהצחיק בתקופת המערות מותר גם היום. 
 
ברוח שוביניסטית גסה ובהמית דומה התבטא גם איזי בורוביץ, יו”ר אל על לשעבר. בהסבירו למה עזב את תפקידו, הוא פרט שהתפקיד הצריך המון סבלנות, שלא היתה לו, לשבת בישיבות, לשמוע דעות שונות, להתחשב, להתפשר, לעמוד בתכתיבים משפטיים. “זה כמעט כמו לטפל באישה”, באר, ולכך, כאמור, אין לו סבלנות, לגבר-גבר הישראלי הדוגרי הזה. כלומר: לנהל באופן אנושי, פתוח, קשוב ומתחשב זה כמו להצטרך להיות נחמד לאישה ולהשתתף ב”משחקים מקדימים” מייגעים, כשכל מה שהוא רוצה זה להגיע כבר אל התכל’ס, לתקוע מה שצריך לתקוע, לבוא על סיפוקו, לצאת גבר, ולרוץ לספר לחבר’ה. אז מי צריך את זה? בטח לא המאצ’ו בורוביץ.
 
בהמשך הדברים, בהתייחסו לממונָה על ההגבלים העסקיים, במקרה אישה, אמר הגבר:
 
“עודף ההתערבות של הרגולציה במדינה, בעיקר של הממונה על ההגבלים העסקיים רונית קן, לא מאפשרת לאל על להגיע להסכמים עם חברות זרות. אל על חתמה הסכם שיתוף פעולה עם אמריקן אירליינס, אז מי היא בכלל רונית קן שתגיד על זה משהו? אני עם אמריקן איירליינס סיכמתי בארוחת ערב, אז מה? אני צריך להגיד לנציג הזר: ‘חכה רגע, אני לא יכול להתקדם, אני טס לארץ לקבל אישור ואחזור בעוד שלושה חודשים?'”
 
אכן, הרעיון שאישה תגיד לו מה לעשות, ותתן לו לחכות עד שתבחן את המצב ותוכל לקבוע חוות דעת משפטית – הוא בלתי נסבל. איזו מין מדינה זו שנותנת לאישה לחסום שור כזה בדישו?
 
בקיצור – קל, כמעט מביך, לרדת על טקסטים שקופים ופתטיים כל כך. חזקה על חלשים. הבעיה היא שמדובר ב”בכירים” בכירים ביותר; ב”ראשים” ראשיים ביותר, שמנהלים וקובעים מדיניות וחורצים גורלות. ולא עולה על דעתם לעצור ולחשוב שמשהו באורח החשיבה שלהם מצריך תיקון יסודי ביותר. ואווירת המלחמה מאפשרת ומעודדת לבטא את כל הטסטוסטרון  הזה בחזה נפוח. עוד יתרון ביציאה למלחמה.

(תודה לאפרת וליעל ששלחו לי את הלינקים לכתבות)