במוזיאון לאמנות במונטריאול שבקנדה מוצגת תערוכה שכותרתה “הכפר הגלובלי: שנות הששים”. עבור העולם המערבי, ממחישים המוצגים, שנות הששים היו העידן בו נפרצו גבולות כדור הארץ, והאדם יצא והרקיע אל החלל, ידו נוגעת בכוכבים וליבו עולה על גדותיו. סדרי עולם ישנים אותגרו, נחשפו, הוקעו והתפוררו, והדור הצעיר קרא לעתיד חדש ואחר.

ביחד עם חוקי המשיכה של כדור הארץ נפרצו גם גבולות הדמיון האנושי, והאמנות החדשה, פורקת העול, נתנה ביטוי למרחבים החדשים, לתקווה, לאפשרויות שאין להן סוף. תקשורת ההמונים, אשר חדרה לכל בית באמצעות מכשיר הטלוויזיה, קבעה את המדיום הויזואלי בלב העידן החדש, הפכה את האדם ל”צופה”, והיתה למדורת השבט האוניברסלית, אשר מלכדת יחדיו את אוכלוסיית המערב סביב ההיפתחות החוצה, קדימה, למעלה.

ואני, נפעמת נוכח העשור הסוער, המעז, שהשליך ישן מפני חדש, לא יכולתי שלא לחשוב עלינו. גם אנחנו, בארץ, התרגשנו מיורי גגרין, שפתח את העשור בגיחת האדם הראשון אל החלל. אבל באותו יום ממש נפתח בירושלים משפטו של אדולף אייכמן, ומדינת ישראל פתחה במסע כאוב עמוק פנימה, אל העבר הקרוב, הנורא ללא נשוא, ואל הטראומה שהותיר בנו ביחד ולחוד. יחד צעדנו באומץ אל החור השחור הפרטי שלנו, שאין לו מרפא. העולם המערבי צפה ברטט בחללית הנושאת אותנו גבוה והלאה מחוץ לחוקי המשיכה, ואנחנו הקשבנו בלב הולם לעדויות הזוועה מלב המאפליה שבתוכנו.

שנות הששים נחתמו בטיסתה של אפולו 11 ובצעדו הקטן של ניל ארמסטרונג, שפסע לראשונה על פני הירח ובישר על צעד גדול לאנושות. ואנחנו היינו שקועים עד צוואר במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, כיבוש השטחים, שחרור יהודה ושומרון, יישוב ארץ אבות, השתררות על אוכלוסיה. בהר הבית, בית לחם, חברון ויריחו פגשנו בעבר הרחוק, והתחברנו אליו בעוצמות לאומיות הרחוקות כמזרח ממערב מחלומותיהם האנרכיסטים של ילדי הפרחים האמריקאים והסטודנטים הצרפתים שוחרי המהפכה. העמקנו לפנות פנימה, אחורה, אל הפרטיקולרי, הנבדל.

הפרש של פאזה? עם לבדד ישכון? בטח יש מוסר השכל בסיפור הזה. בטח אפשר להשליך ממנו אל ההווה; להסביר את תוצרי פיצול האישיות הלאומי הזה. אבל בחרתי הפעם להישאר עם שברירי הרהורים מביקור בתערוכה.