שתי “פרשות מין” הבליחו ברשתות החברתיות של ישראל בסוף ינואר. האחת, הפצת תמונות של חיילי צה”ל משתעשעים בהלבשה תחתונה של נשים פלסטיניות מן הגדה המערבית, עוררה תשומת לב מועטה, וירדה מהרה מסדר היום. השנייה, הפצת סרטונים המתעדים סקס במכון כושר בישראל, הסעירה את המדינה ועוררה תגובות לאינספור. שתי הפרשיות של הפצת התמונות והסרטונים הן אירועים של ביזוי והשפלה של נשים על ידי חשיפת מיניותן לעין כל. ככאלה, הן אסורות בחוק הישראלי למניעת הטרדה מינית כי הן פוגעות בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובשוויון בין המינים. אבל חלקים גדולים של השיח הציבורי לא ביטאו השקפה זו; ישראלים וישראליות רבים העדיפו ליטול חלק באירועים המבזים והמשפילים על רקע מיני, להפיץ את התמונות והסרטונים ולהוקיע דווקא את קורבנות העבירות ולא את מבצעיהן.
באירוע הראשון, חיילים ישראלים הפיצו ברשתות צילומים שבהם הם מציגים לראווה פרטי לבוש תחתון “סקסיים” שבזזו בבתים פלסטיניים שאליהם פלשו במסגרת פעילות צבאית בג’נין. הדימויים, החושפים טפח מחייהן האינטימיים של הנשים הפלסטיניות ומחללים את פרטיותן, שידרו השפלה של האויב וביזויו. מראה החיילים הישראלים, החושפים באין מפריע את מיניותן של נשות ג’נין, מצהיר קבל עם ועולם שהגברים הפלסטינים חסרי אונים למנוע מחיילי צה”ל לחדור לתחומם, “לטמא את טוהר בתיהם”, ולשים את גבריותם ללעג ולקלס. חיילי צה”ל הבהירו לצופים בתמונותיהם שהם גבר גבר. הגינוי הציבורי הרפה מאוד מעיד על אדישות או אף על קבלה של השימוש בנשים הפלסטיניות לשם ביזוי שלהן ושל קהילתן.
באירוע השני הופצו סרטונים המתעדים מתאמנות במכון כושר בעיר יבנה בשלל מצבים אינטימיים עם המאמן שלהן. בשיח הציבורי, הסרטונים נתפסו כמי שחשפו את המתאמנות כנשים מיניות, ולכן כזולות, כ”מזדיינות” וכ”שרמוטות”. הצהלה הציבורית הנרחבת על “תפיסתן על חם” היא הוקעה פומבית של אופיין המיני, שנתפס כמלוכלך, שפל וראוי לגינוי. הן התיימרו להיות נשים מהוגנות, כלומר א-מיניות – והנה סודן המביש מוצג ברבים וקלונן מתנוסס בראש חוצות. הוקעת הנשים הנשואות מבין המתאמנות ביטאה גם האשמה שלהן במה שהוצג כפשע החברתי הנורא של חילול טוהר המשפחה (היהודית). הריגוש שעוררו הסרטונים מלמד שחלקים לא מבוטלים בציבור הישראלי ששו להשתתף בביזוין של הנשים שמיניותן נחשפה לעין כל, ובלעג ליבנה שנחשפה כסדום ועמורה.
שתי הפרשות מעידות על כך שחשיפת מיניותן של נשים נתפסת עדיין בישראל בשנת 2025 כביוש סנסציוני שלהן, ובאמצעותן – של קהילתן ושל הגברים שלהן. מעבר לביוש, החשיפה היא גם הענשה, מעין סקילה פומבית בככר העיר הוירטואלית, וכמובן – מישמוע של כלל הנשים, למען יראו וייראו.
בחברה מודרנית, ליברלית, חופשית, מיניות האישה היא חלק טבעי, לגיטימי ובלתי נפרד מזהותה. תיפקוד הדגדגן ואורגזמה נשית הם כבר מזמן מושכלות יסוד, ונשים מחליפות בגלוי בני זוג וגם סיפורים של חוויות מיניות. כפי שעושים גם גברים. בחברה כזו מאמינים בחירותן המינית של נשים ובזכותן לממש את מיניותן, לשמוח בה ולחגוג אותה כרצונן. אבל בישראל, מתחת לשכבה הדקה של נאורות מכבדת ממשיכים לרחוש הפטריארכיה, הסקסיזם והמיזוגניות (שנאת נשים) הותיקים שמרימים עכשיו ראש בגאווה.
בעולם הפטריארכלי המסורתי, גבר חייב להפגין גבריות ולצבור הדרת-כבוד, שכרוכים זה בזה. גבריותו וכבודו קובעים את מעמדו החברתי ואת עוצמתו. כוח, תחרותיות, הישגיות, אגרסיביות – כולם מוסיפים לגבריותו ולהדרת-כבודו של גבר בחברה פטריארכלית. אבל מעל לכל עליו להפגין און, ושליטה בנשותיו. לכן גברים בחברות כאלה מנסים להצניע את נשותיהם הרחק מהישג ידם ועינם של גברים אחרים – ובמקביל, הם שולחים עין ויד לנשותיהם של הגברים האחרים. שתי הפעולות האלה מגדילות את גבריותם, כבודם ומעמדם. תפקיד האישה בחברות כאלה הוא לשמור על מעמדו של הגבר שהיא שייכת לו, כלומר לא לאפשר לגבר אחר לחשוף את מיניותה. החברה מאדירה את ה”טוהר” המיני של האישה הטובה, כלומר את מחויבותה הבלעדית לבעלה, שמבטיחה את כבודו. בעולם כזה, חשיפת מיניותה של אישה היא ביוש: היא משפילה את הגבר שלא הצליח להבטיח לעצמו את השליטה הבלעדית במיניותה של האישה שלו. גבריותו, כבודו ומעמדו ניזוקים. האישה הופכת להיות כלי מלא בושה, כשלון ואשמה; היא הכלי שבאמצעותו הושפל הגבר.
התפיסה העתיקה הזו, המגולמת באינספור מושגים, תפיסות, סיפורים ויצירות תרבות ואמנות, מסתתרת מתחת לפני השטח של הנאורות שלנו. אין בה שום שוויון ולא חירות, ומיניות האישה על פיה היא לא חלק חשוב מזהותה אלא סכנה של ביוש והשפלה.
כשחיילי צה”ל מצטלמים עם קומבינזון של אישה בג’נין – הם פועלים לפי ההיגיון הפטריארכלי העתיק, ומשפילים את האויב באמצעות מיניותן של נשותיו. מי שלא מוחים על כך – מקבלים את השקפת העולם הפטריארכלית ואת הביזוי באמצעות מיניות הנשים. מי שמשתפים את הסרטונים מיבנה והופכים את הנשים המצולמות בהם לכלים מלאים בושה – גם הם נוטלים חלק בחיזוקה של אותה תפיסה פטריארכלית עתיקה ודכאנית. שני האירועים מבטאים ומחזקים התייחסות למיניות הנשית כאל דבר בזוי שחשיפתו מכוננת ביוש.
החוק הישראלי אוסר על ביזוי והשפלה של אדם בשל מינו, מיניותו או נטייתו המינית. כבר עשרים ושש שנים שהחוק למניעת הטרדה מינית קובע שביזוי והשפלה כאלה הם אסורים, ומהווים גם עבירה פלילית. עוד אוסר החוק, באופן יותר ספציפי, לפרסם תמונה או סרטון של אדם שעלולים לבזות אותו מינית. מטרה חשובה של הוראות החוק הללו היא להגן על נשים מפני ביושן המיני בחברה בה מיניותן נתפסת כבזויה. החוק דורש לא לפגוע בנשים, לא ביבנה ולא על ידי חיילי צה”ל, על ידי חשיפת מיניותן.
אבל החוק עושה הרבה יותר מכך: הוא שולל מכל וכל את התפיסה הפטריארכלית שמקשרת מיניות נשית עם ביזוי ואת חשיפתה עם בושה. הוא קורא לעקור משורש את המוסכמה שמיניות נשית היא מלוכלכת ושחשיפתה היא משפילה. החוק למניעת הטרדה מינית מציג עולם חלופי, המושתת על כבוד האדם וחירותו, על כיבוד הפרטיות וקידום השוויון בין המינים. בעולם הזה, המיניות היא חלק בלתי נפרד וחשוב מזהותה של כל אישה, שאין בו צל צילה של בושה. וכך, כמובן, גם לגבי גברים ומיניותם. אישה אינה צריכה להצניע את עצמה או לשמור על “טוהר” השייכות לגבר; היא זכאית לממש את מיניותה בכל דרך שנכונה בעיניה, בלא לחשוש או להתבייש. וכך גם גברים. בעולם שהחוק מכונן, מכבדים כל אישה ואיש, על מינם, מיניותם ונטייתם המינית, ולא חושפים אותם מינית כדי לביישם.
המלחמה הנוכחית, כמו מרבית המלחמות, דוחפת את החברה לרגרסיה. הפטריארכיה, הסקסיזם, המיזוגניה – מתפרצים ומציפים, ביחד עם לאומנות, גזענות ושנאת האחר. אסור לתת יד לתהליך הזה, ולא לקבלו במשיכת כתפיים. צריך לנצל כל אירוע, כמו הפצת הסרטונים ממכון הכושר ביבנה והפצת התמונות מג’נין, כדי לחשוף את פרץ השנאה וההשפלה ולהוקיעו. כך בשיח הציבורי, וכך בהתנהלות המוסדית. רשויות האכיפה, האזרחיות והצבאיות, חייבות להגיב בתקיפות, ואנחנו צריכות וצריכים לדרוש זאת מהם ולא להרפות.