קשה היה לקרוא את הראיון שערכה תמר קופל עם עמרי פיינשטיין (22.12.2021), במסגרתו גולל פיינשטיין באומץ יוצא דופן את ייסורי הגהנום שסבל לדבריו במערכת היחסים שקיים עם בן זוגו המנוח, חן לנגר. פיינשטיין מתאר בפירוט כיצד איבד בתוך הקשר הזוגי את רצונו החופשי, את אמונו בעצמו, את כוחותיו, את קולו, ובסופו של דבר – את עצמו. רצונו הדורסני של בן זוגו הכניע אותו שוב ושוב, עד שלא ניסה עוד לעמוד על שלו, או אף לגבש לעצמו רצונות עצמאיים. תוקפנותו המינית של בן הזוג תרמה אף היא להכנעת קורבנו. אחרי תהליך ממושך בן זוגו הדומיננטי שלט בהחלטותיו של פיינשטיין, בהתנהלותו המקצועית והחברתית, ברכושו, בכספיו, ואף ברגשותיו. “ככה זה זוגיות”, תירץ בן הזוג, ופיינשטיין המוכנע קיבל.
פיינשטיין מצא את עצמו מתרץ את התפרצויות הזעם של בן זוגו, מסתיר יותר ויותר מן הקרובים לו, מתרחק ומתנתק מהם כדי לא לחשוף את בן זוגו ואת הקשר המעוות ביניהם, ומתנתק מעצמו כדי להתרחק מן הכאב הבלתי נסבל.
הסובבים את פיינשטיין מכים על חטא. הם מודים שחשו שמשהו לא בסדר, אבל לא עשו די. קדושת הזוגיות, חומת צנעת הפרט, הילת האהבה, קשר השתיקה שפיינשטיין עצמו הכתיב – כל אלה בלבלו אותם וגרמו להם להאלם דום ולהפקיר את פיינשטיין לגורלו. מה גם שבן הזוג היה חזק, כריזמטי, אהוד, דמות מוכרת וחשובה בקהילה; מי יהין לעמוד מולו, לתחוב את האף לחיי המשפחה שלו ולהתעמת איתו?
פיינשטיין איננו לבד. במחקר שניהלה בשנים האחרונות, ד”ר אילנה קוורטין זיהתה שקיימת תופעה שהיא מכנה “שתלטנות קיצונית בזוגיות”. עשרות ראיונות עומק העלו שישנן נשים מכל שדרות האוכלוסיה שחיות ממש כפי שפיינשטיין מתאר: תחת טרור זוגי בלתי פוסק שנוטל מהן את עצמאותן ואת זהותן. כמו במקרה של פיינשטיין, הנשים הכלואות שקוורטין ראיינה לא סבלו מאלימות פיזית: בני זוגן לא הרימו עליהן יד. לכן, כמו פיינשטיין, הן לא ידעו לזהות שמערכות היחסים שבתוכן הן כבולות רעילות והרסניות, ובני הזוג המניפולטיביים שכנעו את הנשים שהם בני זוג אוהבים ואבות מסורים, ושהן האשמות בתוקפנותם המתמדת כלפיהן.
תופעה קשה זו מושתקת ומודחקת בחברה ההטרוסקסואלית; קל וחומר בקהילה הגאה, שחלקים גדולים בה עדיין מסתגרים יותר מפני ביקורת. עדותו החשובה של פיינשטיין שוברת את קשר השתיקה, מציפה את תופעת השתלטנות הקיצונית בזוגיות, ומנכיחה את קיומה בכל חלקי החברה. חשוב שנקשיב ונפנים, כדי שנוכל לזהות מופעים של הפוגענות המתעתעת הזו ולא נתבלבל. כדי שלא נעמוד מנגד ולא נצטרך להכות על חטא.
הפמיניזם לימד אותנו לראות תופעות חברתיות שקודם לכן היו סמויות מן העין ועברו מתחת לרדאר. כך, למשל, בזכות הפעילות הפמיניסטית, ההתייחסות אל אישה הסובלת מנחת זרועו של בן זוגה כ”אישה מוכה” והבנת “תסמונת האישה המוכה” הן היום נחלת הכלל. קשה להאמין שעוד בשנות השבעים של המאה העשרים רוב הציבור הישראלי לא היה מודע לקיומה של אלימות במשפחה ולא הכיר בקיומן של נשים מוכות. אדם שהכיר אישה שבן זוגה מכה אותה סבר מן הסתם שהיא “הביאה את זה על עצמה” בהתנהגות מעצבנת, ושאם לא עזבה – סימן שטוב לה בכך. כמעט איש לא ידע לזהות את הדינמיקה של מעגלי האלימות והפיוס ואת היחלשותה ההדרגתית של האישה המבודדת והמוכה.
השינוי התודעתי והחברתי ביחס לאלימות פיזית במשפחה, כמו ביחס לתופעות פטריארכליות נוספות (למשל הטרדה מינית) החל בזיהוי, שיום (מתן שם) והמשגה של התופעה. שלב חלוצי זה הוביל להעלאת מודעות ציבורית, ובמקביל לפיתוח כלים משפטיים וחברתיים שמטרתם למנוע את התופעה ולטפל בנזקיה. אט אט למדנו לראות אלימות פיזית במשפחה, לזהותה, להבינה, לא להשלים עמה ולהלחם בה. עכשיו הגיע הזמן לעבור תהליכים אלה ביחס לזוגיות רעילה שאמנם אינה מתבטאת באלימות פיזית, אך נזקיה כבדים.
בספר “כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות”, קוורטין מזהה את התופעה, מכנה אותה בשם, משרטטת את קווי מתארה ומציגה את מרכיביה. קוורטין מצאה שבן זוג שתלטן שובה את בת זוגו בכך שהוא מבטל את פרטיותה, עוקב אחר כל צעדיה ומכתיב לה לאן ללכת, מה ללבוש, מה לבשל ואיך לדבר. התקפי הזעם שלו בכל מקרה של סטיה מדרישותיו מכניעים אותה ושוברים את רוחה. באמצעות התערבות אובססיבית בכל מעשיה הוא חותר תחת תפיסת המציאות שלה ומחליפה בשלו. ביקורתו הבלתי פוסקת גורמת לה לאבד אמון בשיקול דעתה או בשיפוטה. הוא ממאיס עליה את בני משפחתה וחבריה, וככל שהיא בודדה יותר – כך היא נחלשת מולו, תלויה בו ומאבדת פרספקטיבה. הוא מכניע אותה מינית, משתלט על הכנסותיה וקובע את סדר היום שלה בכל התחומים. הוא מנצל את חולשתה כדי לשכנעה שהוא בן זוג אוהב, ושהיא מביאה אותו לנהוג כפי שהוא נוהג. עם הזמן היא שותקת, מסתגרת ונמקה.
המחקר ממסגר לנו את התופעה וממשיג אותה. עדותו של פיינשטיין ממחישה ומעוררת רגשית. עכשיו נותר להפנים, להביט סביב, לראות ולהושיט יד.
(גילוי נאות: ביחד עם ד”ר רונית עיר-שי הנחיתי את עבודת הדוקטורט של אילנה קוורטין).