במוסף השבת של הארץ התפרסם ראיון ארוך במיוחד עם יו”ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שמחה רוטמן. במקום נורמאלי, בזמן נורמאלי, קוראי הארץ לא היו צריכים להחשף לשצף הבלל המוטרף של אחד שמחה רוטמן, שיורק אש וגופרית של שנאה וטינה נטולות פילטרים, שלא מבחין בין אמת לשקר, שחי במציאות מדומה, שמציע פרשנויות קונספירטיביות מופרכות כאילו היו תורה מסיני, והכל תוך הפגנה של אטימות, חוסר אמפתיה, מגלומניה והעדר כל מודעות עצמית. אבל אנחנו, כידוע, במקום ובזמן שאנשי שוליים קיצוניים וסהרוריים הוצנחו על ידי ראש ממשלה נאשם בפלילים למרכז מוקדי הכוח, וקיבלו יד חופשית ליישם את חלומותיהם האפלים. שלטון השוליים מאפיין, כידוע, תקופות אפלות, ואנחנו שם.
בעולם שפוי, נהר הארס, השקרים והתוקפנות של רוטמן לא היה ראוי לתגובה. אבל כאן ועכשיו, כשהשיח האלטרנטיבי שמופץ על ידי נבחרי ציבור קנה לו אחיזה בקרב רבים, כשהבלבול והמבוכה משתקים אזרחיות ואזרחים שמרגישים מוצפים וחסרי ישע – אין מנוס מהתייחסות לדברים. אולי פירוק של חלק מטיעוניו ועימותם עם המציאות יכולים לסייע לקוראים וקוראות שחשים מוצפים להבין את האופן בו רוטמן משקר, מטעה, הודף, מתחמק, ותוקף מתקפות שווא במקום להתמודד. לשם כך בחרתי מספר התבטאויות ו”טיעונים” המדגימים את ה”שיטה” שמאחורי הטירוף. השיטה כוללת צירוף של מספר מהלכים שחוזרים ונשנים: הדיפת כל ביקורת בטענות כוזבות; הטעיה; תיעתוע (“גזלייטינג”); התחמקות מתשובות ישירות לגבי מדיניות, ומתקפות נגד – על הליברליזם ומוסדות המדינה – כאמצעי להסיט את תשומת הלב מכל אלה.
רוטמן אינו מתמודד עם הביקורת שמטיחים בו מאות אלפי מפגינים בכל רחבי הארץ. הוא מבטל את ההפגנות הגדולות והאינטנסיביות ביותר שהיו כאן אי פעם בטענה “150 אלף איש הצביעו למרצ והיא לא נכנסה לכנסת, אז עכשיו השמאל מתגייס למען מרצ”. ומה הראיה? “לא סתם כמעט כל הח”כים לשעבר של מרצ נמצאים בהפגנות”. לוגיקה מופתית. העובדות הפשוטות הן שמעבר לחמישה חברי כנסת לשעבר של מרצ שאולי משתתפים בהפגנות, ובודאי אינם קשורים לארגונן, משתתפים בהן עוד מאות אלפים שלא יצאו לרחוב לתמוך במרצ. כך, למשל, בהפגנת הימין נגד המהפכה השתתפו, בין השאר, יועז הנדל, יורם כהן, אמילי עמרוסי, פנחס ולרשטיין, הרב יעקוב למדן, הרב ירמי סטביסקי, ניר אורבך ועוד ועוד; כולם אנשי ימין מובהקים שככל הנראה לא יצאו מבתיהם לתמוך במרצ. בהפגנה בזכרון יעקוב השתתף ראש העיר, זיו דשא, איש ליכוד מובהק, שהוציא פוסט בו הבהיר, בין השאר: “זה לא מאבק של ימין או שמאל. … זו העת לומר לחבריי ומכרי בתנועת הליכוד: בואו נתעשת, בואו נעצור”. הצגת המציאות האלטרנטיבית, הבדויה, השקרית, על ידי רוטמן, גם כאן וגם בכל נקודה בהמשך הראיון, היא תעתוע, הטעיה, “גזלייטינג”; ניסיון לשבש את תפיסת המציאות של מי שעומד מולו ולגרום לו לאבד אמון עצמי ביכולתו להבין את המתרחש סביבו.
בעולם המקביל שרוטמן מאכלס, “אתה לא רואה הפגנות באפרת, אלא אנשים שבאו להפגין באפרת”. כלומר, ההדיפה מתבצעת באמצעות התרגיל הידוע: השמאלנים נוהרים באוטובוסים להפגין באפרת. הוא קובע זאת ללא היסוס, כעובדה בדוקה. אבל, מה לעשות שזהו שקר מגמתי נוסף, כי מארגן ההפגנות באפרת, אבידן פרידמן, הוא תושב אפרת שכתב כך: “הי שמחה רוטמן, ממש שמחתי לקרוא את הטענה ההזויה שלך שבהפגנות באפרת אין תושבי אפרת. למה שמחתי, שמחה? כי זה שקר שמעיד כמאה עדים על האמינות שלך. וגם על העיוורון שלך. וגם על היכולת האדירה והנוראה להתעלם מכל עובדה שלא נוחה לתזה שלך, והנכונות המבהילה להפוך כל אדם שלא מסכים איתך למשהו שהוא לא…שמאלנים, בוגדים, אנרכיסטים… או לא קיימים… אז, אנחנו כאן. גרים באפרת. בכפר עציון. בתקוע. בראש צורים. באיבי הנחל. בכל יישובי הגוש. מתנחלים. ומתנגדים לרפורמה שלך שמשרתת יחידים, ושהיא רעה מאוד לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל”.
את גודלן חסר התקדים של ההפגנות, רוטמן הודף ומבטל באמירה הזחוחה “הייתי בהפגנות גדולות פי המון מאלה שלא הובילו לשינוי למדיניות”. באמת? אילו הפגנות היו אלה? היכן ומתי? מה היה גודלן, ומהו “פי המון” מההפגנות הגדולות ביותר שנערכו בארץ אי פעם? פי המון זה פי עשרה? הן הכילו שלושה מיליון איש? דיוק או הצמדות לעובדות לא מאפיינים את שיחו של האיש.
הילו גלזר ממשיך ומעמת את רוטמן עם העובדה שאנשי רוח, משפטנים וכלכלנים מכל העולם מתנגדים למהלכים ההרסניים שלו. תשובתו/הדיפתו? “מושקעים סכומי עתק בקמפיין הזה. אתה מכיר היטב את שוק העצומות, הן לא קורות מעצמן. הקנדים, שיש להם מושג ירוק על שיטת המשטר בישראל, לא קמים בוקר אחד ומפיצים מכתב על זה שהתרבות הפוליטית פה לא מתאימה לאימוץ פסקת ההתגברות הקנדית. מישהו מפעיל אותם.” תאוריית הקונספירציה השקרית הזו מעידה על בורות. ראשית, העצומות שרבות ורבים מאיתנו חותמים עליהן אינן מאורגנות על ידי זקני ציון השמאלנים ואינן עולות ממון רב: הן מאורגנות על ידי אזרחים ואזרחיות שאכפת להם, ומפורסמות על ידיהם על חשבונם, כמעט כעניין שבשיגרה.
שנית, השופטים בדימוס והמרצים למשפטים הקנדים שכתבו מכתב מפורט, מנומק, מקצועי ומרגש, הם מומחים גדולים הן במשפט הקנדי והן בזה הישראלי; משפטן שמתיימר להכיר את המציאות המשפטית היה אמור לדעת זאת. הפרופסורים בני הזוג לוריין וארנסט ויינרב, מן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת טורונטו, שכתבו את המכתב והפיצו אותו בין עמיתיהם, מלווים את המשפט הישראלי מקרוב עשרות שנים, ומכירים אותו לפני ולפנים. כך גם שר המשפטים הקנדי לשעבר, אירווין קוטלר, שדובר עברית ומתגורר גם בישראל. הם הביעו את דעתם המקצועית והטילו את משקלם המקצועי על הכף מתוך יושרה אינטלקטואלית ואכפתיות עמוקה כלפי הדמוקרטיה הליברלית בכלל וזו הישראלית בפרט. מתגובתו, נראה שיושרה, ענייניות, מקצועיות ומחויבות לאמת הם דברים שרוטמן אינו מסוגל להאמין בקיומם. לכן, כשהוא מדבר בהתנשאות ובזלזול על היועצים המשפטיים ועל בגצ הוא לא מעלה על דעתו שהם פועלים מתוך כל אלה וקובע שיש סיבה אחת ויחידה לפעילותם המשפטית: “הם פשוט תמיד מפריעים”.
העיוורון הזה רווי בלא מעט כפיות טובה. כשרוטמן התקרב עם חבריו הפונדמנטליסטים מחרחרי הריב להר הבית, ותקע עמם בשופר בתוך בית קברות מוסלמי, המשטרה ראתה בכך, בצדק, פרובוקציה פירומנית מסוכנת, ועצרה את מי שבאו לפגוע ברגשותיהם של התושבים המסולמים ולהתגרות בהם. בית המשפט שחרר אותם שוב ושוב וסרב להרחיקם מן המקום, מתוך הגנה על זכויות האדם שלהם. רוטמן לא מהסס לירוק לבאר ששתה ממנה ולהקטין ולבטל כל התערבות משפטית ושיפוטית ככוחניות שמטרתה רק “להפריע”. תו אירוע מכוער של תקיעה בשופר בבית קברות מוסלמי הוא המחשה של מה שרוטמן עושה בראיון: הוא נכנס ברגל גסה למקום שהוא בעל ערך רגשי עמוק לזולתו, במקרה זה לדמוקרטים ולליברלים הישראלים, ודורס ורומס. הוא מטנף על הליברליזם, החירות, השוויון, מערכת המשפט והמבנה המשטרי הדמוקרטי כדי לפגוע, להשפיל ולהכאיב; להפגין עליונות ושליטה. כי הוא יכול. כי הוא השכיל לרכוש לעצמו את חסות המדינה שאת מוסדותיה הוא מרסק. בלי הגנתה המאפשרת היה יוצא האויר החם מהבלון הנפוח הזה.
גלזר ממשיך ומזכיר למרואין שלו שגם ימנים מובהקים, שהיו מקורבים לנתניהו, כולם שוללים את תוכניתו המשפטית מכל וכל. תשובתו של רוטמן היא שהם כולם נוהגים כמו האם האמיתית בסיפור משפט שלמה: הם מוכנים להקריב את המהפכה אהובת נפשם ומשוש ליבם, ובלבד שזו לא תקרע את העם והמדינה. למעשה, ראשי המל”ל, לא בדיוק חברי כנסת לשעבר של מרצ, כתבו ביקורת חריפה על ביצוע ה”רפורמה” המשפטית, שמדרדרת, לדבריהם, את המשבר הפוליטי העמוק שישראל מצויה בו למשבר חברתי חמור אשר פוגע בחוסנה של המדינה. אין במכתבם ולו מילה אחת ממנה ניתן להסיק כי הם אוהדים את ה”רפורמה”, או כי אלמלא ההתנגדות הציבורית הרחבה היו שמחים לראותה מיושמת.
אך רוטמן בשלו, והוא עובר לאנלוגיות מקראיות. הציבור הימני החפץ ב”רפורמה” משול בעיניו לזונה שהיא אמו האמיתית של התינוק מסיפור משפט שלמה, בעוד השמאל הוא הזונה הרעה, השקרנית, התובעת לעצמה ילד שאינו ילדה. המדינה, במשל זה, היא התינוק. קשה להביע במילים את הסלידה מהצגתו המעוותת של רוטמן את “השמאל” כזונה המתיימרת להיות אמה של המדינה, בשעה שהיא בעצם מנסה לגנוב אותה בשקר וכחש מאמה האמיתית, הימין. לא פחות מבעית מכך דימויו העצמי של רוטמן: בעיני רוחו הוא בן דמותו של שלמה המלך, החכם מכל אדם, שאלוהים נתן לו את התבונה והכוח להכריע, ולהעניק את המדינה לימין. כל זאת באיום חרבו, שבה יבתר את התינוק/המדינה אם לא תימצא הזונה שתשכנע אותו שהיא האם האמיתית.
קשה להפריד את המגלומניה הזו מן המשיחיות שלו, ואלה שזורות שתיהן כחוט השני לכל אורך הראיון. כבר בראשית הדברים, רוטמן מכריז שלא יאכזב שני מיליון מצביעים שהצביעו עבורו ועבור יריב לוין, ו”האמינו שהם שלחו את הנציגים המושלמים לכאורה לטפל בזה”. והוא מוסיף בהצטנעות “סליחה שאני מדבר על עצמי, אבל הרי מי יכול לעשות את זה יותר טוב [ממני]?”. הדמות הקיקיונית הזו, מספר שש במפלגה שמרבית תומכיה הצביעו עבורה כדי שאיתמר בן גביר ישיב להם ביטחון אישי, היא בעיני עצמה שליח הציבור האולטימטיבי, שעיני שני מיליון אישה ואיש, לא פחות, נשואות אליה. אם רוטמן לא יעשה את עבודת הקודש שהם, בהזייתו, שלחו אותו לבצע, “השבר של המחנה הלאומי יהיה ענק. עד כדי אבדן אמון במדינה, במוסדות שלה, בדמוקרטיה”. זו תהיה הסיבה לאבדן אמון במוסדות שהוא מקדיש את מרצו להכפשה, להקטנה ולהרס; זה יהיה בסיס התרחקותם מן הדמוקרטיה, שהוא עסוק בהחרבתה.
על פי מיטב המסורת הפופוליסטית, כשהוא פונה אל השמאל, רוטמן אומר לנו: “חבר’ה, אתם לא האמא אמיתית. התינוק הוא של כולם, הוא של העם”. כלומר, הימין המומצא של רוטמן, שהומשל על ידיו לזונה האם האמיתית, הוא עכשיו “כולם”, ו”העם”. הזונה השקרנית הרעה היא, במושגים אלה, כמובן, “האליטות האשכנזיות השמאלניות” שמדכאות את “העם” וחומסות אותו.
כשהוא נשאל לגבי בריחת המשקיעים, החלשות השקל והסכנה של הורדת דירוג האשראי של ישראל כתוצאה מחקיקת ה”רפורמה” שלו, רוטמן, שוב, שולל והודף מכל וכל את עמדותיהם הברורות ומנומקות ביסודיות של מאות כלכלנים בישראל ובעולם, וקובע שהקישור שהם עושים בין ה”רפורמה” לבין הסחרור הכלכלי שישראל מצויה בו הוא “שילוב של אנכרוניזם, הטעיה וצ’רי פיקינג”. למה אנכרוניזם? איזו הטעיה? איך זה “צ’רי פיקינג”? לרוטמן פתרונים והוא לא טורח לשתף אותנו בהם. או שהוא פשוט נהנה להגיד “צ’רי פיקינג”? (ביטוי שמשמעותו בחירה של פרטים מסויימים והתעלמות מאחרים). אחרי ההדיפה הלא מנומקת של הביקורת, הוא עובר להטעיה. לשיטתו, “ביום שהתכנית עברה בועדה, הבורסה עלתה בחדות”. אבל העובדות הן שמה-15.2 הבורסה במגמת ירידה ברורה, שרק החריפה ב-21.2 וב-22.2, כשהתכנית עברה בועדה. רוטמן ממשיך וממריא: “יכולתי לראות בזה מחמאה, אבל אני לא עושה את זה”. מחמת הצניעות.
ההטעיה לא פוסקת: “מה שמצחיק זה כשמשווים אותנו למדינות כמו פולין והונגריה, לא מזכירים שדירוג האשראי שלהן לא ירד בעקבות הרפורמות”. זה מעניין, כי סמי פרץ דווקא דווח ש”החוקרים, נדב פורת הירש, פרופ’ קרנית פלוג (נגידת בנק ישראל לשעבר וכיום סגנית נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באוניברסיטה העברית) ורועי קנת פורטל, בדקו מה קרה במדינות אלה. הם מצאו כי דירוג האשראי בהונגריה ירד לאחר תחילת הצעדים לפגיעה במערכת המשפט. בפולין, דירוג האשראי לא עלה בהשוואה למדינות שביצועיהן הכלכליים טובים ודומים לשלה. בטורקיה, מהלכי השלטון, ובהם פגיעה בעצמאות הבנק המרכזי, הביאו לירידה בדירוג האשראי ובהשקעות הזרות.”
כשהוא נשאל שאלה ערכית חשובה מאין כמוה, האם הוא שואף להדמות להונגריה, רוטמן מטיח בעיתונאי המראיין אותו שזה עושה לו גזלייטינג; אחר כך הוא מלהג סחור סחור בלי לתת מענה. למה גזלייטינג? האם רוטמן שוב מבקש להרשים אותנו בשליטתו בטרמינולוגיה “שלנו”, או שמא הוא פשוט מטיח בזולתו את מה שהוא עצמו עושה שוב ושוב; את מה שהוא מכיר ומבצע כאמצעי תקשורת עיקרי? כשהילו גלזר לא מרפה, ומבקש תשובה, רוטמן ממשיך להתחמק, ונמנע ממתן תשובה. כשהמראיין מזכיר שהונגריה הרעיבה והגלתה את הטובות באוניברסיטאות שלה, רוטמן, כמובן, לא מתייחס עניינית, אלא עובר למתקפה על כך שבאקדמיה הישראלית אין חופש אקדמי. זו השיטה: להתחמק מביקורת, לתעתע, ולהסיט את תשומת הלב מן הנושא בו אין לו תשובה טובה אל נקודת תורפה שהוא ממציא בעולם הליברלי ותוקף. טקטיקה לוחמנית של מי ש”התנדב לשרת כמש”ק דת”. בונפרטה ממש.
בדיוק באותו אופן, כששואלים אותו מה דעתו על טיפולי המרה הוא מתחמק מתשובה ותוקף: למה לא התנפלתם על ווליד טאהא כשהוא התנגד ללהט”ב? רוטמן החמיץ, כנראה, את המתקפה החריפה על עמדותיו ההומופוביות החשוכות של טאהא, מקבילו המוסלמי; למשל את מתקפתו של זיזו אבו אלהווא בעיתון הארץ.
כשהוא נשאל לגבי חוק יסוד: שוויון, רוטמן מנופף בהכרתו את המילה טאוטולוגיה: “חוק יסוד שוויון הוא לא איזון ולא כלום. הוא טמטום. שוויון זו מילה חסרת משמעות. זו טאוטולוגיה”. באמת? באיזה מובן שוויון הוא טאוטולוגיה? שוויון אריסטוטלי קובע, כידוע, שיש להעניק יחס דומה לדומים ויחס שונה לשונים. אפשר לבקר תפיסה עתיקה ומושרשת זו, ואכן הוצעו לה חלופות מודרניות רבות. אבל איפה הטאוטולוגיה? ומה עניין “טמטום”? כך גם לגבי שימושו במושג הרולסיאני “מסך הבערות”: “אני אומר שכשאני מחוקק חוק, אני פועל מאחורי מסך הבערות, כלומר, אני לא יודע אם מדובר בפושע או בגיבור ולכן אני לא רוצה ליצור מצב שבו אני מונע מאדם, שיושב בכלא, שאולי הוא מנהיג דגול, להבחר”. מרגש. אבל “מסך הבערות” משמעו לקבוע כללי משחק כך שאתה לא יודע אם, כשיכנסו לתוקף, אתה תהנה מהם או תפסיד מהם; אם כך תחוקק – גדל הסיכוי שתחוקק באופן הגון וללא אינטרס אישי. מה שרוטמן עושה זה בדיוק הפוך, והשימוש המניפולטיבי שלו במושג הופך אותו על ראשו. לחוקק מאחורי מסך הבערות זה בדיוק לא לחוקק חוק שיאפשר לאריה דרעי להכנס לכנסת כי אולי הוא “מנהיג דגול”, אלא לחוקק חוק לא פרסונלי שייכנס לתוקף בעתיד, שבו אולי רוטמן יהיה באופוזיציה. כך דורשת בצדק היועצת המשפטית לממשלה, וכך מסרב רוטמן לעשות.
את סירובו הנחרץ לחשוף כיצד תראה ישראל שהוא מתכוון לבנות עבורנו (מה אתה מסתיר, רוטמן?), רוטמן מלווה במתקפה על פרופ’ מרדכי קרמניצר. רוטמן טוען ש”קרמניצר בשלטון היה כופה עליי את תפיסות העולם שלו בלי לראות בעיניים. … הוא היה רומס ודורס. הוא חושב שאני נוהג כמוהו. קוראים לזה השלכה”. אוקיי, אז רוטמן מכיר גם את המילה “השלכה”. והוא מגלה לנו שהוא משליך על קרמניצר את מה שהוא מתעתד לעשות: לרמוס ולדרוס.
למי שזקוקים לכך, אזכיר שהשקפת העולם הליברלית שקרמניצר מייצג עבור רוטמן, דורשת מן המדינה להבטיח את מירב החירות למרבית האנשים. כליברל, קרמניצר רוצה שהמדינה תמנע מרוטמן, כמו מכל אחד אחר, לכפות את דעותיו על אחרים. הוא רוצה, בין השאר, שהרוטמנים לא יוכלו לכפות אל אנשים להמנע מאכילת חמץ בפסח, או לכפות על נשים להתלבש “בצניעות” ברחבת הכותל או בכל מקום אחר. אלה העמדות – הפלורליסטיות, המכילות – שבעיני רוטמן הן “לדרוס ולרמוס”: מי שמנסה למנוע ממנו לכפות את דעותיו על הכלל “דורס ורומס” אותו.
גלזר מזכיר לרוטמן שורה של פסיקות בג”צ שהגנו על זכויות אדם מפני החלטות פוגעניות של הרשויות המחוקקת והמבצעת. בהקשר זה הוא מזכיר את הבג”צ שחייב את המדינה למגן את כל הכתות בשדרות ועוטף עזה, ולהבטיח את שלומם של ילדי המקום. רוטמן מלגלג על הדוגמא, בטענה שילדים הם שוברי לב כמו “ארנבונים חמודים עם עיניים כחולות”, ולכן הגנת בג”צ עליהם היא, כך עולה מדבריו, לא יותר מאקט פופוליסטי שנועד לצבור לבג”צ נקודות בדעת הקהל. למעשה, הוא טוען, החלטת בג”צ פגעה בסדרי העדיפויות הראויים, שנקבעו על ידי הממשלה, והעבירה כספים לילדים החמודים על חשבון מטרות לאומיות בעלות קדימות. האטימות בה נאמרים הדברים, המתייחסים לחייהם של ילדים, מצמררת. “אז בג”צ יצא גבר, כל הכבוד. אבל הכסף הזה חסר איפשהו”. בעיני רוטמן, כל מעשה נעשה כדי להאדיר את עושהו; המחשבה שמשהו נעשה מתוך מחויבות עניינית, הומנית, לזכויות אדם – כולל ילדים חמודים יותר או פחות – היא בלתי נתפסת. ולכל דבר יש מחיר: מיגון של ילדים הוא בזבוז כסף שאפשר היה להשקיע במקום אחר, שחשוב בעיני הממשלה.
את הטיעון הטריוויאלי, המובן מאליו, שבישראל הקואליציה, כלומר הממשלה, שולטת בכנסת, הוא מבטל באמירה “חבר’ה, אתם חיים בעולם פייק”. למה? איך זה פייק? הרי ממשלה היא תמיד בהכרח בעלת רוב בכנסת שיכול לקבוע לכנסת כיצד תנהג וכיצד לא תנהג. זוהי שליטה הטבועה במבנה (הבעייתי) של שתי הרשויות הללו בישראל. גם אם ממשלה כלשהי לא ניצלה את כוחה העודף לרעה – הוא עדיין שם. איך מתמודד עם זה רוטמן? בבלל של עובדות היסטוריות לא רלוונטיות (“צ’רי פיקינג”) שנועד להסיח את הדעת מהאמת הפשוטה שרוב קואליציוני יכול לשתק כל כנסת, ולמשל בימים אלה, עושה זאת ברגל גסה. גזלייטינג כבר אמרנו? כן, וגם פייק.
הפייק הבא: “כשבית המשפט ביטל חוקים בשם ערך השוויון הוא כמעט תמיד עשה את זה כדי להגן על הרוב האשכנזי הלבן מתל אביב”. וההנמקה? שבית משפט מסרב לאפשר למדינה להעניק לציבור החרדי הטבות מפליגות שאינן ניתנות לציבורים אחרים. לשיטתו של רוטמן, זהו הציבור העני ביותר, ברוך ילדים, שבקושי מתקיים, והמדינה צריכה לתמוך בו ללא הפרעת בג”צ. אז ראשית, להזכיר: רוטמן מאמין נלהב באידאולוגיה ימנית קפיטליסטית קיצונית, כלומר שכל אחד יסתדר כמיטב יכולתו, ללא רשתות בטחון סוציאליות. כל אחד – אם הוא אשכנזי לבן תל אביבי; לא אם הוא אברך. הצ’רי פיקינג, הפייק והגזלייטינג, מתבטאים בכך שרוטמן מתעלם לחלוטין מהעובדה שציבור האברכים הוא ציבור עני מתוך בחירה; אולי לא שלו עצמו, אך של מנהיגיו שהוא שב ובוחר בהם לייצגו. העוני הוא תוצאה של אורח חיים אידיאולוגי, המכיל סירוב מוחלט של גברים רבים ללמוד ולעבוד, ודרישה שהמדינה תממן בחירה טפילית זו ותעניק לציבור החי על פיה תקציבים על חשבון מגזרים שכן בוחרים להשכיל וכן משתתפים בשוק העבודה ובמערכות הבטחון של המדינה. כל זה לא קיים בעולמו של רוטמן. רק רסיסי העובדות שמאפשרים לו לשנוא שנאה יוקדת את “האשכנזים הלבנים מתל אביב” ואת בג”צ, מעוזם ומגינם, לשיטתו.
לגבי בחירת שופטים, רוטמן חוזר על הקשקוש המופרך “שכשהשמאל בשלטון הוא יכול למנות איזה שופטים שהוא רוצה וכשהימין בשלטון הוא לא יכול”. די להזכיר שאיילת שקד לא היתה חברת מרצ. היא מייצגת ימין מאוד דומה לזה של רוטמן. בכהונתה כשרת משפטים היא מינתה ללא קושי 330 שופטים ורשמים, והכריזה: “אני גאה לומר שיש היום מקום לדעה אחרת, והיא מתנוססת בגאון. שברנו את הקונספציה.” תשובתו של רוטמן? היא עשתה זאת בעזרת אפי נווה, ששילם על כך מחיר כבד בחקירה משטרתית. כלומר נוה נעצר ונחקר לא משום שהגניב את חברתו מעבר לגבול ללא מסמכים, אלא כנקמה של המשטרה, המופעלת על ידי מרצ. ואם זה לא מספיק, תאוריית הקונספירציה מתעלה לשחקים: “אלמלא לאפי נוה היה שכל להקליט את מנדלבליט ולשמור גיבויים טובים של הווטסאפים שלו, הוא כנראה היה בכלא עד היום. המערכת המושחתת עד היסוד סיכלה את אפי נוה כי הוא סייע לשקד”. לא אפי נוה הוא המושחת, אלא “המערכת”. זו שרודפת את הימין. תמיד. בהגדרה. מין חוק טבע כזה שמצדיק הכל: שנאה, נקמה, הרס והחרבת המדינה. ומי היא “המערכת”? בין השאר היועץ המשפטי לממשלה היוצא, איש ימין מובהק, מקורב לנתניהו, שרוטמן לא מהסס להוציא את דיבתו בהאשמות שווא חמורות ביותר: “אני חושב שהוא עבר המון עבירות פליליות בתקופת כהונתו. ברמה שאין לזה אח ורע. הוא כמובן קיבל חסינות מלאה כי הוא הלך על הראש של נתניהו”. אילו עבירות בדיוק? למה לא פנית בגינן למשטרה? למה לא הגשת תלונה? פייק כבר אמרנו? גזלייטינג? הרס האמון הציבורי במוסדות השלטון?
בהנתן עצמתה של הממשלה לעומת הכנסת, הילו גלזר מנסה להבין ממנו מי, לדעתו, ירסן אותה – או את הכנסת המופעלת על ידיה – אחרי שבית המשפט ישותק. תשובתו של רוטמן: “לרשות המבצעת יש ים איזונים ובלמים. לרשות המחוקקת יש ים איזונים ובלמים”. באמת? ים? כמו “פי המון” משתתפים בהפגנות? אז אדרבא, מנה לנו מנגנון אחד. לא ים, רק אחד. קשה, כי אין כזה. רק ים. מרוב ים לא רואים את המנגנונים. אבל רוטמן לא מנסה לשכנע; כדרכו, הוא עובר למתקפה: “יש רק רשות אחת – השופטת – שאין לה לא איזון ולא בלם”. באמת? הרי הכנסת מוסמכת מאז ומעולם – ואף חייבת, לשנות חוק אם בית המשפט פרש אותו שלא כפי שהיא התכוונה ומצפה. למרבה הצער, בכל שנותיה הכנסת מתרשלת ואינה ממלאת תפקיד זה. היא עסוקה בהתלהמות שמכונה בישראל פוליטיקה. אבל הכוח לתקן חוקים ולהנחות את בית המשפט תמיד היה בידיה. אבל רוטמן כבר ממשיך לשקר הבא: “כל מה שאני עושה זה לשים עליה [על הרשות השופטת] איזונים ובלמים”. אז לא, אתה לא “שם עליה” איזונים ובלמים, אתה מכפיף אותה באופן מוחלט לרשות המבצעת (והמחוקקת הכפופה לה), ומונע ממנה לבצע את תפקידה, שהוא לפקח על הרשות המבצעת וגם על זו המחוקקת בשם החוק והאינטרס הציבורי.
על הסגנון אין מה לומר. רוטמן מתנפל על העיתונאי שמראיין אותו ומאשימו: “אני מגן המיעוטים! אתה הגנב שגורף את קולות המיעוטים ומגיש אותם לבג”ץ. ובג”ץ פודה אותם לכוח ונותן לך אותו, גם כאשר אתה מפסיד בקלפי בבחירות הוגנות. אתה שמח כשבג”ץ רומס את המיעוט, אתה לא מגן המיעוטים”. הילו גלזר, בית המשפט העליון – כולם בחבילה אחת, אשמים בקונספירציה. כנראה הם אשכנזים לבנים תל אביבים. אילו קולות בדיוק גונב גלזר ומגיש לבג”צ? וכיצד מגיש אותם בג”צ בחזרה לגלזר בצורת כוח? רוטמן לא צריך להסביר. הוא מסתפק בזעם קדוש. ועובר למשלים התנכיים החביבים עליו: “אתה לוקח את כבשת הרש הזאת [מעט הכח שיש ל”עם”, לאברכים, מול הילו גלזר ובג”צ], שם אותה על הגריל, אוכל אותה מול העיניים של הילד החרדי הרעב ומתלונן שלא נותנים לך עוד. גונב ובוכה. יורה ובוכה”. לשון הרע? הסתה? בכל מקרה – שנאה חסרת גבולות ודמגוגיה מבחילה.
קשה להתמודד עם טקטס תוקפני, אלים, שקרי וקונספירטיבי כזה. בעולם שפוי לא היינו צריכים לעשות זאת. במציאות הקיימת צריך לנשום נשימה עמוקה ולזהות את ההתחמקויות, את התעתוע, את המתקפות שנועדו להסיח את הדעת מן ההתחמקויות, את השקרים המפורשים, את הפרשנויות המעוותות, את תאוריות הקונספירציה, את השימוש המניפולטיבי במושגים. כל אלה אופפים אותנו מכל עבר. אבל למולם עדיין קיימים אמת, יושרה, ערכים והגינות. ואסור לתת להם לטבוע בים הרפש.