שלא כדרכי, החלטתי לקרוא את הטוקבקים לידיעה שהתפרסמה ב-Ynet על החלטת בג”ץ שלא לבטל את מינוי רמוןהחלטת ב”גצ לא לבטל את מינוי רמון לממשלה מיד בסמוך להרשעתו בפלילים בגין מעשה מגונה בקצינה צעירה. התרשמתי שהציבור המגיב מגלה פכחון ותבונה, לוקח בחשבון את הנקודות החשובות, ומייתר “דיון אקדמי” מקצועי נוסף. הכל מובן וברור לכולם – אפשר לנוח. יש מי שכותבים שפרידמן, שר המשפטים, הצליח להפחיד את השופטים; יש מי שקובלים על השחיתות הציבורית הפושה באין מפריע; יש מי שמציינים שהקלון הוא קלוננו, הציבור שלא יודע לדרוש מנבחריו נקיון כפיים (כך, בעצם, אומרים גם שופטי הרוב, פרוקצ’יה וגרוניס, שסרבו להוציא עבורנו את הערמונים מן האש והטילו את האחריות לפיתחנו); יש המזכירים כי רמון לא הסתפק במעשה מגונה – אלא גם שיקר בבית המשפט ונהג בכוחנות ורומסנות; יש המזכירים כי את המעשה המגונה טרח לבצע בדרכו לישיבת הממשלה שדנה ביציאה למלחמת לבנון השניה. וכמובן ישנם הקולות הממשיכים לצעוק כי רק נישק ורק חיבק ויישר כוחו. הכל נמצא שם. קולעת במיוחד מצאתי את תגובתו של מגיב מספר 15 שכתב מדם לבו את כל התורה כולה: “אני עובד כשליח וצריך תעודת יושר… האפס הזה שר והוא לא צריך?!” 

כדי לא לצאת פטורה בלא כלום, אציין רק כי שופטי הרוב, פרוקצ’יה וגרוס, סרבו בתוקף “להכשיר” את השרץ (של מינוי רמון למשנה לראש הממשלה). הם בשום אופן לא אמרו ש”רמון בסדר” או שמינויו “בסדר”. כל שאמרו הוא שההחלטה אינה בלתי סבירה במידה כזו המחייבת התערבות שיפוטית (פרוקצ’יה), ושהסוגיה אינה צריכה לעמוד למבחן הסבירות של בג”ץ כי היא פוליטית במהותה (ולא משפטית), ואושרה ברוב של 46 חברי כנסת (גרוניס). הכרעתם היא, לכן, פורמליסטית וצורנית ולא מהותית וערכית. משמעותה, במילים פשוטות, שזוהי סוגיה השייכת לשיח הציבורי והפוליטי, ובית המשפט, המשמיע את קול החוק ולא את קול התקינות והמוסר הציבוריים, אינו יכול להציל כאן. נציגי הציבור (חברי הכנסת והממשלה) והציבור עצמו צריכים להאבק כאן על הנורמות הערכיות הראויות ולהגיע לאיזונים הנכונים בין חשיבותו של אדם לממשלה ובין התנהלותו הערכית והמוסרית. השופטת עדנה ארבל חלקה עליהם, וחשבה שבנסיבות העניין, ההחלטה למנות עבריין טרי, ששיקר זה עתה לבית המשפט והתנהל בכוחנות תועלתנית, לתפקיד משנה לראש הממשלה איננה סבירה, כי היא פוגעת באמון הציבור ברשות המבצעת. חוסר סבירותה הוא כזה שהוא מהווה עילה משפטית להתערבות שיפוטית ולהכרעה שיש לבטל את המינוי. כיוון שדבריה חזקים ומשכנעים, לא אפרשם אלא אביא את עיקרם, בפסקאות שמצאתי חשובות ביותר:

”עצם העובדה שבית המשפט קבע כי לא דבק קלון במעשים אין בה כדי לשלול קביעה כי המינוי בלתי סביר נוכח ההרשעה….
קביעותיו של בית משפט השלום בעניינו של חה”כ רמון קשות הן, וכאמור ביניהן קביעות באשר לעיוות וסילוף האמת, אי אמירת אמת והתנהלות המכוונת להכפשת המתלוננת. אכן, לא רק ההרשעה והקביעות השיפוטיות בנוגע למעשה העבירה יש להן חשיבות, אלא גם ההתנהלות בניהול המשפט. העובדה שמי שהורשע לאחר שנקבעות בעניינו קביעות כה קשות, אך כהרף עין לאחר שסיים לרצות עונשו שב לכהונה ציבורית ואף זוכה למשרה בכירה יותר, שיוקרתה רבה יותר, אינה סבירה. היא משקפת גישה נורמטיבית שקשה להשלים עמה. על פניה היא אינה מביאה בחשבון את הצורך בהבטחת אמון הציבור בשירות הציבורי ובטהרתו. החלטת רשות על מינויו של אדם לכהונה ציבורית תוך התייחסות המצטיירת כמבטלת, הלכה למעשה, להרשעה בפלילים, משל הייתה כלא הייתה, חלפה עם הרוח, אינה יכולה להיחשב להחלטה שניתן בה משקל הולם לאינטרס של הבטחת אמון הציבור בשירות הציבורי. הדרישה כי ככל שמעמדו של איש ציבור רם יותר כך יידרש הוא לעמוד בנורמות התנהגות מחמירות יותר, רוקנה בעניין שלפנינו ממשמעות. החלטה שכזו אינה יכולה להיחשב כהחלטה שהמחויבות לשלטון החוק עומדת ביסודה….
ההגנה על כבודן וגופן של נשים הינה אינטרס חברתי. אין לך חברה מתוקנת שבה כבודן של נשים – או כבודו של כל אדם אחר – נרמס והדבר מתקבל בשתיקה, ללא תגובה הולמת. ההגנה על ערכי החברה, וערך כבוד האדם ביניהם, אינה נעשית רק על דרך של ניהול הליכים פליליים ומיצוי הדין עם הנאשם. ביטויה ראוי לו שיבוא בכל מקום שבו הדבר מתבקש ממהותו של עניין. ובענייננו? מהו המסר המתקבל אצל ציבור שלם – גברים, נשים וטף – החוזים בשר מורשע בעבירת מין שבוצעה בקצינה צעירה ותוך זמן קצר, הגם שלאחר ריצוי עונש, חוזר למשרה שהיא לכל הפחות שווה לזו בה נשא עובר להרשעתו, אם לא רמה ממנה? מסר שלא די שהוא מרוקן מתוכן את ההליך הפלילי ואת הפסיקה השיפוטית, אלא שהוא שוחק את ערכי כיבוד גופן, כבודן ורצונותיהן של נשים, ובפרט בסיטואציות שפערי כוחות טבועים בהן. מסר לפיו אין נדרשת מנבחרי הציבור אותה רמה אתית גבוהה, אותה הקפדה יתרה בהתנהגות המצופה מהם כמי שאמורים לשמש דוגמא ומופת לציבור כולו. כיצד מתיישב המינוי עם הצורך לשרש נורמות שאין להן מקום בחברה מתוקנת? איזה מסר יישלח לציבור המתלוננות בכוח הרואות את מסע התלאות שעבר על המתלוננת, שספגה הכחשות והשמצות, שעמדה בחקירה נגדית “בצורה מעוררת כבוד” (פסקה 10(א) להכרעת הדין), שנמצאה על ידי בית המשפט כעדה שאמינותה אינה מוטלת בספק, ולאחר שהתקבלה גרסתה צופה בהרשעה נשחקת לעפר דק?”
דברים כדורבנות, של השופטת עדנה ארבל,  שופטת המיעוט בבג”ץ 5853/07 (בשולי הדברים יאמר כי אין בפסק דין זה משום תקדים מחייב משום סוג, כיוון ששופטי הרוב נחלקו בהנמקות המשפטיות להחלטתם. וכיוון ששופטי הרוב נחלקו ביניהם בסוגיה עקרונית מאוד – יתכן דיון נוסף בהרכב שופטים מורחב).
 
לניתוח משפטי-חברתי-תרבותי של הפרשה, כפי שהתפרסם בכתב העת “המשפט” בסוף נובמבר 2007 ראו “משפט, חברה ותרבות בפרשת רמון: ‘בא לי שטויות ולא בא לי עליך’ נ’ ‘סימן שאתה צעיר'”.
למסקנה חריפה במיוחד, לנטוש את האמון במערכת המשפט ולצאת לרחובות, ראו כתבתה של דורית אברמוביץ’.