נתניהו אף פעם אינו מגיב עניינית להאשמות שמועלות כלפיו. הוא לעולם לא מתמודד עמן במישור העובדתי או בזה הרעיוני, אלא תמיד הודף אותן באופן גורף, מכל וכל, תוך שהוא הופך את עצם קיומן לראיה לכך שרודפים אותו, ושהוא קורבן של התנכלויות נבזיות. האישומים כלפיו בשחיתות ובהפרת אמונים – הם מסע ציד של הפרקליטות השמאלנית וה”דיפ סטייט”; הטיעונים לאחריותו לאסון מירון ולפרשת הצוללות (כמו לפרשות רבות נוספות) – הם רדיפה; חקירות קטארגייט של השב”כ הן קנוניה ליטול ממנו את השלטון; הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית היא בגידה, הפיכה. ההאשמות נגדו הן הוכחה עד כמה הוא נרדף, ומצדיקות התנפלות על מוסדות המדינה ואזרחיה. אין עשן בלי אש; אבל בעולמו של נתניהו האש איננה אחריותו למחדלים בהם הוא מואשם, אלא עובדת היותו קורבן רדיפה.
נתניהו לא המציא את השיטה: ישראל הצטיינה בהתקרבנות עוד לפניו. השואה וההיסטוריה המכוערת של האנטישמיות שימשו אותה להדיפת כל טיעון לא נוח, ולהתעטפות באצטלת הקורבן המעונה. אבל נתניהו שכלל את השיטה לכדי אמנות. וכשם שהוא משתמש בה לצרכיו האישיים – כך הוא משתמש בה להדוף כל האשמה שמועלית נגד ישראל. כאשר ישראל מואשמת בזירה הבינלאומית – הוא מיד עוטף אותה בחזקת החפות המוחלטת, וזועק בקול גדול שההאשמות הן עדויות המרשיעות את המאשימים ברדיפה. הכול תוך התעלמות מוחלטת מההאשמות לגופן: מהעובדות, מהאמת, מההקשר הערכי.
כך עשה גם ביחס לדו”ח הוועדה העצמאית של האו”ם על הפגיעה המגדרית המיוחסת לישראל כלפי נשים בעזה. מאשימים את ישראל בפגיעות מגדריות ומיניות? הרי לכם – אנטישמים. לא שבדקנו ומצאנו שהעדויות שקריות ושהמעשים לא נעשו; לא שיש לנו הצדקה למעשים שכן ביצענו; עצם האשמתיו מעידה על המאשימים שהם רודפים אותנו.
לפי הדיווח שפורסם השבוע, “דו”ח מומחים של מועצת זכויות האדם של האו”ם קובע שישראל ביצעה פשעי רצח עם ברצועת עזה, שכוללים הרס שיטתי של מוסדות לרפואת נשים, מניעת ילודה ואלימות מינית”. הקרביים מתהפכים. אפשר להתווכח האם אלו אכן פשעים של רצח עם. אבל קשה להתווכח עם הקביעות שהפגיעה הקשה שישראל פוגעת באוכלוסייה האזרחית של עזה היא בעלת השלכות קטסטרופליות על נשים הרות, על נשים יולדות, על נשים המנסות לגדל את ילדיהן. ברור שהחורבן שהמטנו על עזה פגע, בראש ובראשונה, בחלשים והחלשות ביותר, ובמי שהיו במצבים הרגישים ביותר. לא צריך להיות גינקולוגים מומחים כדי להבין שהרס בתי החולים, השמדת תרופות ואמצעי הרדמה, הרעבה, הפצצות וגירוש חוזר ונשנה של העזתים מבתיהם פגעו אנושות בנשים שנשאו הריונות, שילדו ושניסו לגדל את תינוקותיהן בעזה בשנה וחצי האחרונות. נשים הרות הפילו הריונות, לידות בתנאים לא אנושיים הסתבכו וגרמו לייסורים ולמוות, ותינוקות שלא קיבלו טיפול ראוי סבלו ומתו. באלפיהם.
לא זו אף זו. בין שזה רצח עם ובין שלא, כשחיילים ישראלים מאיימים על נשים עזתיות שיאנסו אותן, כשהם מחייבים אותן להתפשט ולצפות בגברים מתפשטים – אלו מעשי התעללות שאסור שיקרו. בדיוק כשם שאסור היה שיקרו הזוועות החמורות לאין שיעור שנעשו ב-7 באוקטובר לישראלים ולישראליות, ומאז ועד היום לחטופות ולחטופים שהופקרו בשבי חמאס. לא מתקנים פשע בפשע. פשע אחד אינו מצדיק את משנהו.
לעדויות הקשות המופיעות בדו”ח של האו”ם יש רק תגובה מוסרית אחת: הצבא צריך היה להודיע שילמד את הדו”ח ביסודיות, ויפעל מיידית להבטיח הגנה יעילה יותר לאזרחיות ולאזרחי עזה. הרמטכ”ל צריך היה לקבוע נחרצות שפגיעות באזרחים ובאזרחיות וביזויים עומדים בניגוד גמור לערכי הצבא, ושזה יבהיר לכל חייליו שבאים במגע עם אוכלוסייה אזרחית הנחיות ברורות ותקיפות כיצד מותר לנהוג, וכיצד אסור. הרמטכ”ל צריך היה להבטיח שההנחיות הללו ייאכפו בתקיפות, ומי שיסטו מהן – ייענשו.
כל נבחר ונבחרת ציבור, כל ארגון זכויות אדם וארגון נשים בישראל, כל אזרח ואזרחית ישראלים היו צריכים לצפות מן הצבא ולדרוש ממנו לנהוג כך. מביך לכתוב את הדברים; הם צריכים להיות מובנים מאליהם. מדינה, שחוק יסוד קובע את כבוד האדם כערך הליבה שלה, היתה צריכה למנוע התנהגויות פוגעניות כלפי אוכלוסייה כבושה מלכתחילה, ובדיעבד, כשהן נחשפות – להצטער צער עמוק, לגנותן בכל פה ולעקור אותן משורש. בוודאי מדינה הזועקת, בצדק, נגד הפגיעות המחפירות שחמאס פגע, ופוגע עדיין, באזרחיות ובאזרחים שלה.
מיותר לומר שישראל לא שם. ישראל לא בודקת את הטענות ולא מתייחסת אליהן עובדתית. הדו”ח מציין שישראל בכלל מסרבת לשתף פעולה עם הוועדה המיוחדת, ולא השיבה לפניותיה. היא לא אפשרה לוועדה לחקור בתוך שטח ישראל – גם לא את פגיעות חמאס ב-7 באוקטובר – ולא העבירה לה מידע או תגובות. חרם. אז התייחסות עניינית – אין. גם לא עמדה ערכית. אפשר היה לחשוב שהדוברים בשם ישראל יצהירו בגאון מה שישראלים לא מעטים אומרים בינם לבין עצמם: חיילינו נוקמים בעזתים על הרצח, החורבן, האונס וההשפלה שספגנו מידיהם ב-7 באוקטובר, וטוב שכך. עין תחת עין ושן תחת שן. הם זיינו אותנו – ואנחנו נזיין אותם כפל כפליים. נראה להם שאנחנו יותר גברים מהם. זה המוסר שלנו, ואנו גאים בו. אבל כאן נכנס לפעולה אפקט נתניהו: במקום להתמודד עם טענות המועלות נגדנו לגופן, להתייחס לעובדות, לקבל אחריות ולהציג את עמדתנו – אנחנו מתחמקים מכל דיון ענייני, ומציגים את עצם העלאת הטענות נגדנו כהוכחה לכך שרודפים אותנו, האנטישמיים. נתניהו עצמו הגיב כך לדו”ח, כמו מתוך אינסטינקט בלתי נשלט. ואחריו מחרים מחזיקים כל שאר נבחרי הציבור ואף גופים אזרחיים וולונטריים, שכולם כבר נגועים בתסמונת נתניהו.
אבל הטשטוש המוחלט הזה בין נאשם למאשים, בין אמת לשקר, בין מוסריות להעדרה, בין הומניזם למפלצתיות, שוחק אותנו, מחליש אותנו, וגורם לנו להאטם. המצב המתמיד הזה של גזלייטינג שמבוצע עלינו, ושאנו כבר מבצעים על עצמנו, הורס אותנו. אנחנו כבר לא סומכים על שום דבר. מאמצים ציניות מוחלטת כלפי הכול. מתכנסים לתוך עצמנו. מתרחקים. מתנתקים. כמו אנשים החיים במשטרים אפלים.
דיסוציאציה היא מנגנון הגנה מובן, אבל לא בריא. היא מאפשרת לקורבן לשרוד מתקפה שאי אפשר להפסיק אותה, אך מותירה אותו אטום ומנוכר גם מעצמו. נתניהו מפזר את מסך העשן שלו ללא הרף; אבל אנחנו לא חייבים להכנע לו, לא בהקשר האישי שלו, ולא בהקשר הקולקטיבי שלנו. אפשר וצריך לעמוד על שפיותנו. לכן, גם כשמביך לזעוק את המובן מאליו: שעינויים, הרעבה, השפלה, איומים באונס, גירוש והרג הם תמיד שליליים, אסורים, מפלצתיים – חייבים לעשות זאת. גם כשברור שראש הממשלה לא ינחה את הרמטכ”ל וזה לא ינחה את הצבא לחדד נהלים המבטיחים את שלום האוכלוסיה האזרחית ולהעניש חיילים שסוטים מהם – חובה עלינו לדרוש זאת. כדי לא לאבד צלם אנוש.