בצל הפרעות בחברון, הקסאמים באשקלון ומפולת מאדוף בשוק ההון, ישראל חוגגת את הדמוקרטיה, ומפלגותיה מרכיבות את הנבחרות שיתמודדו על הזכות לייצג את הציבור. כצפוי, לא במזרח ולא במערב אין כל חדש. למרות כשלונותיהם הקולוסליים של הגנרלים שהצטרפו בעבר לפוליטיקה – גם הפעם ששו חברי המרכז להצניח עוד אחד כזה למקום ראלי, כדי שיוכל גם הוא להכשל. כי האמונה הפופולרית ב”גבר גבר” ממאנת למות. ובמקביל – נשים ממשיכות, כמו בכל מערכות הבחירות הקודמות, להיות שקופות, מובנות מאליהן, שותקות, ובמילה – נעדרות. הנפקדות הנוכחות הקבועות של הפוליטיקה הישראלית.
מבט חטוף על המפה הפוליטית החדשה מלמד שלמרות מגוון “התרגילים המסריחים” שהמפלגות עשו לנשותיהם, העקרונות אחידים: נשים לא נתפסות כמייצגות של מגזר שיש להתחשב בצרכיו, במצוקותיו, באינטרסים שלו או בכוחו. ובהתאם, מי שלוחם על נושאים מגדריים מקדם את מעמד האישה בישראל – אינו מתוגמל בבחירות המקדימות, בין שהוא אישה ובין שהוא גבר.
התחרות על תואר “המפלגה שבזה ביותר לנשים” – קשה וצמודה. מתמודדת בולטת היא מפלגת ישראל ביתנו, שבחרה ככוכבת התורנית שלה בדוגמנית, בתו של השר לשעבר דוד לוי. שנאמר: גם יפה וגם בת של. הדמות הנשית של מפלגת הקצה הימני היא אובייקט מיני מבית אבא טוב. על נסיונה או כישוריה המנהיגותיים של הדוגמנית לא שמענו, וגם לא על מחוייבותה לזכויות נשים. ואני חוששת שגם לא נשמע.
לא פחות בולטת, הפעם משמאל, היא מרצ. וכאן ההישג מרשים במיוחד, כשזוכרים שהמפלגה הוקמה על ידי אישה, שולמית אלוני, והביאה אל הכנסת, עוד בשנות השבעים, את מרשה פרידמן, פמיניסטית לוחמת אמיתית. כיום מרצ מתהדרת בעיקר ב”מועצת חכמי התורה” שהקימה לעצמה, שהיא כולה גבריות, וחפה מכל עניין בנושאים מגדריים. מבין חברי הכנסת הותיקים, לחמישיה הפותחת נבחרה אישה אחת בלבד, כלומר – ייצוג של עשרים אחוז. אישה זו, זהבה גלאון, היא מן הפרלמנטרים המצטיינים של הבית, ולוחמת זכויות הנשים החשובה ביותר בו. מאבקיה בסחר בנשים, בזנות, בתקיפות מיניות הם הרואיים, ובלתי נלאים. אז אותה החליטה מרצ, ב”דילים” נוסח מרכז הליכוד, להוריד אל המקום השלישי. למה? כי היא “חזקה מדי”. ברור. שהרי גם מרצ רוצה להיות גבר גבר, כמו כולם. ואם אין רמטכ”ל בדימוס – לפחות שלא תקפוץ בראש אישה שצווחת נגד מלחמות בלבנון כשכולם רוצים לכסח.
ואם כבר מדברים על מרכז הליכוד, דומני כי הוא משיג את השמאל והימין בציניות כלפי נשותיו. אחרי ששתי נשים הצליחו להתברג ללא שריון אל תוך עשרים המקומות הראשונים, (כמובן – נשים חפות מסדר יום פמיניסטי), החליטה המפלגה לבטל את השריון לאישה במקום העשרים. כי עשרה אחוז ייצוג הם די והותר; מי צריך יותר? (כך, אגב, משוכנעת גם מפלגת הבית היהודי). עד כאן – סתם חוסר עניין מוחלט בנשים ובענייניהן. אבל הליכוד לא היסס ללכת צעד נוסף בזלזולו המוחלט בנשים. כזכור, כדי לסלק את פייגלין מן המקום העשרים, התעורר “הכרח” דחוף להפוך מקום זה למשוריין. המהלך הטבעי היה, כמובן, להחזיר את השריון לנשים, כדי להגדיל את ייצוגן לפחות לעשרים וחמישה אחוז. אבל בליכוד החליטו לשריין דווא למחוזות. לא ברור איך ועל סמך מה. וכך הרווח כפול: גם לא פייגלין, וגם לא אישה!
קדימה, שהצטרפה אחרונה לחגיגה, מתפארת בנשותיה הרבות בעשיריה הראשונה. ואכן, יחסית הרבה שמות נשיים מקשטים לפחות חלקים מרשימה זו (40% מן העשיריה הראשונה – רק 15% פחות מאחוז הנשים באוכלוסיה). למרבה הצער, אף אחת מנשות קדימה המתברגות למקומות הגבוהים אינה מוכנה להתקרב לשום נושא שניחוח מגדרי כלשהו דבק בו; אז מה יצא לנו מזה ש”מלכות הדבורים” הללו מגיעות לכנסת? לייצג אותנו – הן לא מייצגות. ציפי לבני, דליה איציק, רוחמה אברהם – לא הן היוזמות תיקוני חקיקה בסוגיות של סחר בנשים, אונס, הכרה במטפלות לצרכי מס וכיוב’. לא אותן רואים תומכות בנפגעות תקיפה מינית או נאבקות נגד בתי הדין הרבניים. וההיפך הוא הנכון: ציפי לבני הצליחה לטפס לצמרת המפלגה בזכות דימויה הא-מיני, שהיא מטפחת בקפידה על ידי התרחקות שיטתית מסוגיות פמיניסטיות (החליפות הא-מגדריות עוזרות גם הן). מתברר שקדימה אכן מוכנה לקדם יצורים שאברי הרביה שלהם נקביים ולא זכריים; אבל רק אם הם מתכחשים לכך, ונוהגים כגברים יותר מגברים. לעומתן, גברים שעבדו לקידום ענייניהן של נשים בכנסת היוצאת – נבעטו החוצה; המאבק על זכויות נשים לא קונה זכויות בקדימה. למשל, ההישג הדרמטי ביותר שנשים זכו לו בכנסת היוצאת הוא תיקון חוק יחסי ממון בין בני זוג, שמאפשר לנשים להשתחרר כלכלית מבני זוג הכולאים אותן בסרבנות גט. חבר הכנסת של קדימה שקידם את התיקון במחויבות ודבקות היה מנחם בן ששון – שנדחק למקום בלתי ריאלי. מגיע לו.
ובעבודה – תת ייצוג כמו אצל כולם, וכשכבר יש אישה זו יולי תמיר, שמתעניינת בקידום נשים בערך כמו ציפי לבני (כלומר – אפס עניין. הן נסיכות מדי). ואורית נוקד, שלפחות ניסתה – קוצצה. נקודת האור היא שלי יחימוביץ, שלמרות נסיונה בכנסת היוצאת להתרחק מסוגיות מגדריות, עדיין מזוהה בדעת הקהל עם עשייה פמיניסטית, ובכל זאת הצליחה להגיע גבוה.
אז מה המסקנה? שבכנסת הבאה נראה שוב תת ייצוג מביש ומחפיר של נשים, בין עשרה לעשרים אחוזים, כמו תמיד. מן הייצוגים המבישים ביותר בעולם כולו. סוגיות של נשים (למשל שוויון בדיני משפחה, הגנה מפני אלימות מינית וזכויות בשוק העבודה) לא
יעלו על סדר היום, לא יטופלו ולא יקודמו. בראש הועדה לקידום מעמד האישה יעמוד שוב גבר, או שתעמוד שוב אישה שאין לה מושג, קשר או עניין בנושא. וזהבה גלאון, מוחלשת, תמשיך להלחם לבד. ומי אשם? אנחנו. כי אחרי ששים שנות קיפוח שיטתי, נשים עדיין לא מתנהגות כסקטור בעל צרכים ודרישות. ולכן הן נשארות שקופות ונעדרות, ואפשר להתעלם מהן ללא חשש. אז אולי הגיע הזמן למפלגת נשים?