במוצאי חג הבחירות האחרון נהרתי לשדה התעופה במונית שירות מירושלים. מכיוון שעליתי אחרונה למונית, נדחסתי למושב בשורה האחרונה, בה כבר הצטופפו שלושה נוסעים אחרים. שלטי החוצות מחוץ לחלונות המונית זעקו תעמולת בחירות, ושדרני הרדיו בתוכה חזרו לאין קץ על תוצאות ותחזיות. ארבעת היושבים בשורה האחרונה, שתי נשים ושני גברים, ייחלנו לקצת שקט, הפוגה, מנוח. בתוך כך התוודענו אלו לאלו, וגילינו שארבעתינו מצביעי מר”צ ותיקים, המאמינים במצעה. עוד גילינו שארבעתינו לא הצבענו בבחירות הללו למר”צ, אלא למפלגות אחרות.
שניים מאיתנו בחרו להציל את מפלגת העבודה, שלמרות אבי גבאי, רשימתה חיונית ומבטיחה. אחד מאיתנו בחר לתת סיכוי למפלגת שלטון חדשה, והצביע כחול לבן. אחד אחר החליט להביע סולידריות עם המיעוט הפלסטיני הישראלי ולהצביע עבור המפלגה שמייצגת אותו, חד”ש. ארבעתינו היינו מודעים לכך שאי הצבעתנו עבור מר”צ עלולה לשלוח אותה אל מתחת לאחוז החסימה. ארבעתינו החלטנו, כל אחד בנפרד, לקחת סיכון זה ולהצביע עבור מפלגה אטרקטיבית יותר. כי במתכונתה הנוכחית, מר”צ לא נראתה לנו ראויה לקולותינו.
מה שעבר על מר”צ בבחירות האחרונות לא היה “צונאמי”, ולא “כישוף”. ארבעת מצביעיה הותיקים לא הוכו בסנוורים, לא שכחו את עקרונותיהם ולא הצביעו מתוך טראנס. שום “הסתה” של “תקשורת עוינת” לא השפיעה על החלטתם. חשבנו, שקלנו, בחנו והגענו למסקנה המצערת שהרשימה שאמורה לייצג את ערכינו אינה מרשימה. לכן בחרנו לתת את קולותינו לרשימות אחרות. אילו התלהבנו מרשימת מר”צ לא היינו עושים זאת. איש מאיתנו לא שגה באשליות, לא הלך שבי אחרי חלומות באספמיה, ולא התפתה לחליל הקסם. פשוט הבענו אי אמון ברשימה של מר”צ ובעומדת בראשה. חד וחלק.
המכנה המשותף המובהק ביותר ליושבי המושב האחורי במונית השירות היה הסלידה מתמר זנדברג, שעומדת בראש הרשימה. חלקינו סלד מפולחן אישיותה שהנהיגה, שקרן מתמונותיה היפות בחוצות הערים; חלקינו נרתע מהכוחניות הדורסנית בה היא מנהלת את המפלגה ומשתיקה כל קול אחר. כולנו הסכמנו שאיננה מנהיגה, ולא השכילה אפילו להתחיל לגבש חזון חדש לשמאל הישראלי. שהיהירות הבועתית התל אביבית שהיא משדרת מסכלת כל סיכוי לשינוי, שהוא תקוותה היחידה של המפלגה. זנדברג התיימרה לייצג את הדור הצעיר ולהביא רוח חדשה. ואולם הרוח החדשה התגלתה כרוחו של קלוגהפט, והמפלגה תחת שרביטה המשיכה לשקוע במי אפסיים של מאבקים פנימיים ולהזניח את החזון ואת העשיה גם יחד. גם מי שכמוני וכמו שכני למונית, נתנו לה מלכתחילה סיכוי וקיוו בלב שלם שתצליח, התפכחו והתאכזבו.
אם לא די בכל אלה (שדי בהם והותר), השבוע פרסם בית הדין של מר”צ פסק דין חריג בחומרתו, בו קבע שזנדברג פועלת ביודעין ללא סמכות; שהיא חותרת תחת חוקת המפלגה, תקנונה, ובית הדין, כלומר תחת שלטון החוק במר”צ; שהיא פוגעת בזכויות אדם, לרבות הבסיסיות והמהותיות שבהן, כמו חזקת החפות והזכות להליך הוגן; שהתנהלותה אינה עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה. בית הדין דחה מכל וכל את טענתה המופרכת שהיא נמצאת מעל החוקה והתקנון, ולכן מחוץ להישג ידו של בית הדין. הוא קבע שהתנהגותה איננה הולמת. (גילוי נאות: בתחילת ההליך העברתי לבית הדין חוות דעת מומחה שלא מטעם אף אחד מהצדדים להליך אלא מטעם מזכ”ל המפלגה, ובה הבעתי עמדות כמו אלה שבית הדין קבע).
במה דברים אמורים? זנדברג מנהלת, ביחד עם מיכל רוזין, מסע צלב נגד כל מי שנאמרה עליו המילה “פגיעה מינית”. די שמישהו או מישהי ילחשו באזנה של אחת משתי חברות הכנסת שפלוני אלמוני חשוד בהתנהגות מינית שאינה לרוחם של הלוחשים — והן מבקשות את ראשו. חזקת החפות, הליך הוגן, סמכויות, בירור עובדות, אמת, הגדרות חוק — אף אחד מאלה אינו מפריע להן במסע הרדיפה הטהרני.
במקרה הנוכחי, שבית הדין התייחס אליו, הגיעו לזנדברג, לטענתה, דברים של נשים על התנהגותו המינית של חבר מפלגה. היא פנתה לבית הדין של מרצ, וביקשה שיאשר לה למנות בודקת שמקורבת אליה. בית הדין לא יכול היה לקבל את בקשתה, כי למר”צ אין סמכות לחקור דיווחים על הטרדות מיניות שבוצעו, לכאורה, על ידי חבריה. כמו כל אירגון בישראל, מר”צ מוסמכת, על פי חוק, לברר רק תלונות על הטרדות מיניות שביצעו עובדיה. תלונות אחרות צריכות להתברר במשטרה או בבית משפט אזרחי. כך קובע החוק, וטוב שכך. אחרת, כל ועד בית בישראל יוכל להחליט לבדוק לחישות שהגיעו לאזניו על התנהגות מינית של מי מן הדיירים. הדיירים הנבדקים יושעו עד תום הבדיקה שיקיים הועד, ולא יורשו להשתמש בחדר המדרגות.
בית הדין של מר”צ לא העניק לראשת המפלגה סמכויות שאין לה על פי חוק. במקום זאת, הוא פרסם תקנון הקובע כיצד ניתן, בנסיבות מסוימות, להגיש לו עצמו תלונה על הטרדה מינית שתבורר על ידיו באופן מסודר ומקצועי שמתיישב עם הוראות החוק.
זנדברג ורוזין דחו את התקנון מכל וכל, וזנדברג הודיעה כי גם ללא אישור בית הדין היא ממנה את הבודקת שעליה החליטה. היא הודיעה שהיא מאמינה למתלוננות גם בלי בירור עובדתי, כלומר שתפקיד הממונה המקורבת אליה למצוא שהן דוברות אמת. כל זאת, כאמור, ללא אישור בית הדין ובלא כל סמכות חוקית.
כשחבר המפלגה פנה לבית הדין בדרישה לעצור את התנהלותה חסרת הסמכות של ראשת המפלגה, זנדברג הודיעה לבית הדין שהיא עומדת מעל חוקי המפלגה, ולכן אין לו סמכות להגביל את התנהלותה. עוד הודיעה שהמטרה מקדשת את האמצעים, וגם אם אין לה סמכות על פי חוק לבצע בירור, הדבר ייעשה בכל זאת, כי הוא נכון על פי ערכי המפלגה ורוח המהפכה הפמיניסטית (שרק היא ומיכל רוזין קובעות אותם). כשבית הדין הוציא צו שעל הבודקת הפרטית של זנדברג לחדול מפעולתה הלא חוקית, זנדברג פשוט לא העבירה לה את הצו. לנתניהו יש הרבה מה ללמוד ממנה.
על התנהלות בריונית מתמשכת זו קבע עתה בית הדין שהיא נעשתה בחוסר סמכות, תוך התעלמות מן הדמוקרטיה, פגיעה בזכויות אדם, וחתירה תחת שלטון החוק ומוסדות המפלגה. לגבי הפגיעה המתמשכת בזכויות היסוד של חבר המפלגה קבע בית הדין שזו התנהגות לא הולמת. עוד קבע בית הדין שאף תלונה לא הוגשה לו על התנהגות מינית לא ראויה של חבר המפלגה. לכן אין מה לברר ולא ניתן לקיים הליך בירור. הדיבורים בעלמא על תלונות והשעיה עד תום הבירור הן עורבא פרח.
במקביל, האישה שהיא הטוענת העיקרית להתנהגות מינית לא נאותה של חבר המפלגה פרסמה התנצלות פומבית על ההאשמות שהטיחה בו. עתה היא טוענת שחברות מפלגה, חלקן מקורבות לזנדברג, הדיחו אותה להעיד נגד חבר המפלגה כדי להתנכל לו.
אך שום דבר מן הדברים האלה אינו מרפה את ידיה של זנדברג. במקום לכוף ראשה בפני פסק הדין של בית הדין של המפלגה שבראשה היא עומדת, היא שוב תקפה את בית הדין בססמאות נבובות, הכריזה שפסק דינו מחזיר אותנו עשורים רבים אחורנית, וששום דבר לא יעצור אותה מקידום המהפכה הפמיניסטית. “המהפכה הפמיניסטית” היא כנראה שם קוד ללינץ’ חסר רסן שראשת המפלגה ומיכל רוזין רשאיות לעשות בכל מי שהן חפצות. ויובהר: פמיניזם הוא חלק מן המאבק לקידום זכויות אדם, ובשום אופן אינו שולל זכויות יסוד כמו חזקת החפות או הזכות להליך הוגן. מי שמשתמשות בפמיניזם כקרדום לחפור בו, לקדם את עצמן ולהסוות את כשלונותיהן, נושאות את שמו לשווא ופוגעות בו.
והיכן שאר חברי הכנסת של מר”צ, עסקניה ופרנסיה? עייפים, חיוורים ובינוניים — הם חלשים מכדי לעמוד מול ראשת המפלגה הרושפת אש “פמיניסטית” זרה ומסוכנת.
נשוב אל התמונה הגדולה. כשאינם משותקים מאימה מראשת המפלגה, חברי הכנסת של מר”צ הם בסך הכל בסדר: בכנסת הם אומרים את הדברים הנכונים ובזירה הציבורית הם תומכים במאבקים הנכונים. אבל “בסדר” בימים אלה איננו מספיק טוב. בעת הזו, חברי הכנסת של השמאל צריכים להיות חדורי רוח חזקה, בעלי חזון ואנשי עשייה. המשימה המוטלת עליהם היא מונומנטלית: לבנות חזון שמאל עכשווי, רלבנטי ומרגש ולהנגישו לציבור הרחב. לנסח תכנית פעולה מעשית למי שמאמינים בדמוקרטיה ליברלית ושלטון חוק; בסיום הכיבוש; במדינת רווחה שוויונית וחומלת; בפתרון הוגן לשני העמים; בהפרדת דת ממדינה, ובהצלת הסביבה מהתחממות גלובלית וזיהום. לגבש עמדה ערכית וביצועית, ולצאת עמה אל האזרחים. זוהי משימה המצריכה עבודה קשה ומשותפת לאורך זמן, דבקות במטרה, אומץ והעזה, יצירתיות. כל אלה הוזנחו במשך שנים, עד שלא נותר מהם זכר. המפלגה שקעה במדמנת סכסוכים פנימיים, ועתה היא משותקת על ידי התנהלות בריונית של זנדברג.
בית הדין של מר”צ חיכה עם פסק דינו ולא פרסמו לפני הבחירות כדי לא לפגוע במפלגה. ואולם גם ללא פסק הדין, החושף התנהלות מזעזעת, ארבעת מצביעי מר”צ שישבו במוצאי יום הבחירות בספסל האחורי של המונית לנתב”ג הבהירו באופן הדמוקרטי, הברור והחזק ביותר שהם מאסו בראשת המפלגה ובשאר חברי הכנסת שלה. כי אין בהם רוח גדולה מספיק כדי לבצע את המשימה שלפתחנו. על פי כללי הדמוקרטיה וההגינות, על חברי הכנסת שאיבדו את אמון בוחריהם לפנות את מקומותיהם לבאים בתור, שאולי יהיו טובים מהם. מר”צ אינה שייכת לעסקניה, כולל אלה שמקבלים משכורות מן הכנסת. היא שייכת למצביעיה. אלה אמרו את דברם.
כשנבחרה לראשות המפלגה, זנדברג הבטיחה שלא יהיה קמפיין געוואלט, והיא תביא עשרה מנדטים. למעשה, גם עם קמפיין געוואלט דביק, היא לא הצליחה לשמור גם על חמשת המנדטים שירשה. על פי עדותה שלה עצמה, היא הצליחה לעבור את אחוז החסימה לא בזכות אוהדיה, אלא בזכות אוהדיו של חבר הכנסת עיסאווי פרג’ בכפר קאסם. זנדברג, רוזין ורעיהן צריכים לקבל את דין הבוחרים, ולאפשר לאנשים חדשים להפיח במפלגה רוח חדשה. רק אז אפשר יהיה לבחון אפשרויות של מיזוגים והתלכדויות והקמת גוש שמאל חדש. ראשית יש לנקות את האורווה שלנו, שזקוקה לכך מאוד.