יש ששחקנית או שחקן פשוט נולדו לשחק תפקיד מסוים. כאילו בכל תפקידיהם הקודמים רק למדו והתכוננו והתאמנו, עד שהגיעו ליעד הנכון. או שמא מה שקורה הוא שהם סוף סוף מוצאים את התפקיד המתיישב להפליא עם אישיותם, עם מומחיותם, עם מצבם בחיים, ומפיחים בו רוח חיים, ונעשים עמו לגוף אחד, ופורחים. בין כך ובין כך – זה מה שקרה לתיקי דיין עם דמותה של איטה, ניצולת שואה, בהצגה “עיר הנפט”, מאת הלל מיטלפונקט, בביצוע התיאטרון הקאמרי והתיאטרון העירוני חיפה. ההצגה טובה וכן משחקם של שחקני שני התיאטראות. דמותה של איטה מצוינת, ומשחקה של תיקי דיין יוצא מן הכלל.

איטה היא ניצולת שואה. יהודיה מזרח אירופית, ילידת ראשית המאה העשרים. היא עברה הכל, ראתה הכל, חוותה הכל: גיהנום עלי אדמות. עשו לה כל מה שניתן לעשות, פגעו בה ככל שניתן לפגוע, לקחו ממנה כל מה שניתן לקחת. אפילו האיש שנשאה לאחר המלחמה נטש אותה וחזר אל אישתו הראשונה, כשגילה שנותרה בחיים. הוא נסע אתה אל ארצות הים, שם הם מתאבלים יחדיו על ילדיהם שנרצחו. איטה אינה סומכת על איש ולא על נסים. היא יודעת שאדם שווה בדיוק את פרוסת הלחם שהצליח להרוויח ביום עבודה. היא לא מסוגלת לקבל, ולא מרבה לתת. היא קשובה ומתוחה, עירנית לכל ריח סכנה פוטנציאלית. היא לא חסה על רגשות ולא על אנשים. שיקוליה הם תכליתיים ופרגמטיים, ואין בלתם. היא שורדת. לא חיה – שורדת.

איטה היא אישה אטומה, מחוספסת, קשת יום. אי אפשר להגיע אליה. היא חסומה. היא תמיד צודקת. היא תמיד סבלה יותר. היא תמיד מתכננת את מהלך ההישרדות הבא. אי אפשר לכעוס עליה, ולא לאהוב אותה. תיקי דיין התמזגה עם הדמות עד כדי שלמות. היא מרירה, קשה, לא נגישה ובלתי ניתנת לערעור. הלב כמעט נכמר אליה – אך חספוסה מרתיע ולא נותן. היא מכה על חזה הגדול, המכוסה בספק שמלת-יום ספק חלוק-בית שלעולם אינו מתחלף. היא כושלת בנעלי גולדה מגושמות, נטולות חן, וצעדיה אומרים כאב מתמיד ונחישות גדולה ממנו. היא צינית, סרקסטית, מניפולטיבית. גסותה המוחצנת אינה מחפה על רגשות כיוון שאלה, כך נראה, גוועו מזמן. קשה להבין מה מריץ אותה, מלבד הדבקות הבלתי מתפשרת בחיים, בכל מחיר. וברקע מתנגנים בעליצות שירי הניצחון הפטריוטיים של מדינת היהודים הניצולים, השורדים.