סרטה החדש של הבמאית אבסתאם מר’ענה-מנוחין, “תרשום, אני ערבי”, זכה בפרס הקהל בפסטיבל דוקאביב שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב. גם המבקרים שמצאתי באינטרנט רוו נחת מן הסרט. ואכן, קשה לא להתפעם ממילותיו המכשפות של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש, מקולו של מכרם חורי, ומיופיה של אהובת נעוריו היהודיה של דרוויש, שרק השביח עם השנים. אבל דומה שהסרט לא הצליח להחליט על מי מהם הוא הולך: על דרוויש, האדם והמשורר הלאומי, או על סיפור אהבה לא אפשרי בין פלסטיני ויהודיה ישראלים. דברי היוצרת בתום הסרט, כמו גם בראיון שנתנה ב”חוצה ישראל”, שופכים אור ביוגראפי על כפילות זו. מר’ענה-מנוחין, שסוגיית היחסים האישיים בין פלסטינים ויהודים ישראלים מעסיקה אותה בחייה האישיים, יצאה לחפש רומאו ויוליה מקומיים, מצאה רומאו ששמו מחמוד דרוויש, והלכה שבי אחריו. שמו של הסרט, המכיל את מילות הפתיחה של השיר שהפך את דרוויש לסמל, מעיד על סופו; הענקת מרכז הבמה לאהובת נעוריו היהודיה של דרוויש, “ריטה” של שיריו, תמר בן עמי במציאות, נותרה מראשית המסע.

אבל לא זה החשוב. סרטה של מר’ענה-מנוחין אולי רוקד על שתי חתונות ואינו מחודד עד הסוף, אבל הוא מניח לפתחנו חומרים שמטרידים ולא נותנים מנוח. על ערבי-ישראלי שהמשטר הצבאי, הדיכוי וההגבלות דחפו אותו להפוך לפלסטיני גולה, שחייו קודש למאבק הלאומי לשוב למולדת. ערבי-ישראלי שמורתו לעברית הותירה בו חותם עמוק, לרבות אהבה לשירת הגעגועים הציונית של חיים נחמן ביאליק. ערבי ישראלי שבצעירותו התאהב בנערה שהביטה בו בשעה שקרא משיריו, וניסה לקיים את קשר האהבה למרות שהייתה יהודיה. הוא הפך לסמל לאומי, לגבר שהפן הציבורי של חייו מכריע שוב ושוב את האישי; שאשתו עזבה אותו כי הבינה שעבורו המהפכה וחבריו למאבק קודמים לכל. ועם כל זאת, שלושה השירים שכתב לאהובת נעוריו, הישראלית היהודיה, הם שירי אהבה אישיים, גם כשהם מושרים על ידי בני עמו כשירי אהבה למולדת, פלסטין.

 שה לטפל בחומרים כאלה בלי לרדד אותם לקלישאות. אולי בשל כך בחרה מר’ענה-מנוחין פשוט להניח אותם לפתחנו, וכל השאר – צאו ולימדו בעצמכם. עשו בהם מה שתצליחו. אולי זה הטוב ביותר שיכול היה הסרט לעשות. אז אבחר בקצה חוט אחד, ואמשוך.

כמו בדרמות רבות, ההחמצה הגדולה של סיפור האהבה בין מחמוד דרוויש ותמר בן עמי היא בעיתוי; it’s all in the timing, כמו שאומרים מעבר לים. בראשית, כששניהם צעירים ושניהם ישראלים, הוא זה שמנסה בכל מחיר לשלב בין זהותו הפלסטינית ובין אהבתו אותה. היא זו שלא מצליחה להחזיק גם וגם. בהתרגשות הגדולה של ניצחון מלחמת ששת הימים היא נסחפת בשיכרון הישראליות. טוב לה להיות חלק מן הקולקטיב הגאה, הבוטח, השר לעצמו שירי תהילה. דרוויש מבקש שלא תחפז לסיים את הקשר ביניהם, אבל היא נקרעת בינו ובין הקבוצה, ובוחרת בה. הוא עוזב. שנים מאוחר יותר, כשהוא משורר לאומי גולה בפריז ומקים עליו את כל ישראל, היא נחלצת להגנתו בפומבי, ואף נוסעת לפגוש אותו. היא מבקשת אותו, אבל הוא מרוחק, מנוכר. “אני לא חבר שלך”, הוא אומר לה בטלפון, בסרבו לראות אותה בשנית, והיא ממררת בבכי. אחר כך הוא שב לרמאללה, ואילו היא עוזבת וחיה בברלין.

אילו השכילה תמר בן עמי להתעלות על האופוריה הלאומית ברגע הניצחון המשכר ב-1967; אילו ראתה, מעבר לצהלת המנצחים של “הקבוצה שלה” את אנושיותו של הפרט מנוצח. אילו הצליח מחמוד דרוויש לשמר בליבו את הפתיחות, החמלה והסליחה לאחר, את אהבת האדם מעבר לשייכות הקבוצתית; אילו הצליח לא להתמסר למאבק הקבוצתי עד כדי הקהיית הרגש האישי.

 קרן האור שמציע הסרט הוא דמותה של האישה שיצרה אותו. אבתיסאם מר’ענה-מנוחין היא ישראלית פלסטינאית שבן זוגה הוא ישראלי יהודי. היא מנסה לחיות אחרת את סיפור האהבה הבלתי אפשרי של דרוויש ובן עמי. היא עושה את הדבר היחיד שאפשר לעשות: לא מוותרת וממשיכה לנסות.