העיתונים מדווחים כי היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, נקט עמדה בסוגיה האם נכון וראוי לחייב חברת ביטוח לספק למבוטח הסובל מפגיעה מינית שירותים מיניים בצורת ביקורים שבועיים בבתי ניצול מיני (כלומר בתי זונות. השמות המתיפיפים “בתי בושת” או “מכוני ליווי” רק עוזרים לטייח ולהסוות את מה שצריך לחשוף ולגלות). על פי הדיווחים העיתונאים, היועץ מזוז הצטרף (כ”ידיד בית המשפט”) לערעורה של חברת ביטוח שחויבה (על ידי השופטת דרורה פלפל) לספק למבוטח שימוש שבועי בגופה של זונה. מזוז נימק את עמדתו בקביעה כי:
 
“פסיקת הפיצוי עבור ‘שירותי ליווי’ עומדת בניגוד לתקנת הציבור ולעקרונות יסוד של זכויות האדם ועקרונות צדק ומוסר חברתי. התפיסה הזו מייצגת תפיסה אינסטרומנטלית של האישה כאובייקט לסיפוק מיני, או לפחות עלולה להתפס ככזו. תעשיית הזנות במדינת ישראל הנה תעשייה הכרוכה בניצול ופגיעה בזכויות יסוד, ובכללן כבוד האדם והזכות לחירות, וזאת אף אם הדבר נעשה כביכול “מרצונה” של האישה. המחוקק, מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט שמו להן למטרה לצמצם ולמגר את תופעות הסחר בנשים ותופעות פסולות אחרות עליהן מבוססת במידה רבה תעשיית הזנות במדינת ישראל”.

זוהי בשורה גדולה. מזוז, המדבר בשם מערכת המשפט הישראלית, מכיר בפגיעה הקשה שהזנות פוגעת בכבוד האישה המוזנה ובזכויות היסוד שלה, וקובע כי פגיעה קשה זו נוגדת את תקנת הציבור, ואת עקרונות המוסר החברתי והצדק של החברה הישראלית. דבריו של מזוז מבהירים באופן חד משמעי שהמשפט הישראלי אינו שולל את הזנות מטעמים מוסרניים של “תועבה”, אלא מטעמים פמיניסטיים של כבוד האדם. הגישה המסורתית השוללת זנות כ”תועבה” רואה בתופעה התהוללות, “פריצות”, “הפקרות” ופגיעה בטעם הטוב ובציווים מוסרניים המתחמים את המגעים המיניים לקשרים “ראויים”, כלומר אלה שאושרו על ידי מוסד הנישואין. עמדתו של מזוז אינה מכילה גישה זו, אלא היא מבטאת גישה פמיניסטית המושתתת על ערך כבוד האדם (הסגולי). על פי גישה זו, שימוש בגופה של אישה לשם סיפוקו המיני של “לקוח” הופך את האישה מאדם אנושי, סובייקט, אזרחית, חברה שווה בחברה, לאובייקט, סחורה, חפץ שניתן לקנות את השימוש בו ולצרוך אותו. אוביקטיפיקציה כזו, ובעברית – חיפצון – שוללת מן האישה את אישיותה ואנושיותה, ולכן פוגעת בכבוד האדם שלה (כבודה הסגולי כבת אנוש). פגיעה כזו עומדת בניגוד חריף ומוחלט לתפיסה הערכית, המוסרית של מדינת ישראל, על פיה כל אדם הוא בעל כבוד אדם, כל אדם זכאי להגנה על כבוד האדם שלו, ואיש אינו רשאי לפגוע בכבוד האדם של זולתו. (הערה לשונית שיורדת לשורשו של עניין: בעברית, “צריכה” ו”צרכנות” מתחברים לאותו שורש ממנו נגזר גם ה”צורך”. לכאורה, “צרכיו” המיניים של המבוטח מתחברים ב”טבעיות” ל”צריכתה” המינית של האישה המוזנית. ואולם, למעשה, “צריכה” ו”צרכנות” הם תרגום המושגים consume, consumer, consumerism, שאינם מתייחסים ל”צרכים” אלה ל”כילוי”. “לצרוך” דבר משמעו לכלותו, לבלוע אותו, לא להותיר ממנו דבר. גם גם לגבי “צריכתה” של אישה שאת שירותיה המיניים קונים במסגרת ההזניה).
 
זאת ועוד. מזוז מבטא הכרה בעובדה שהזנות בישראל כרוכה ללא הפרד בסחר בנשים, כלומר בקיום עבדות מינית, שהיא שלילה מוחלטת של אנושיות הקורבנות. וכאשר אינה כרוכה בסחר ממש, הזנות כרוכה בניצול אכזרי של מצוקה כלכלית, המבוצע תוך כדי ביזוי והשפלה של האישה. “זונה” איננה השכנה החביבה, המשועממת, השמחה “להכשיר” צעירים ונהנית להביאם על סיפוקם (ראו אסקימו לימון). היא אינה יוצאת לבחור את לקוחותיה על פי טעמה וצרכיה. “זונה” בישראל היא אישה חסרת אפשרויות אחרות, שמצוקה אישית וכלכלית עמוקה הביאה אותה למצב של חולשה. חולשה זו זוהתה ונוצלה על ידי אנשים נטולי רגש אנושי, המנצלים את האישה המוחלשת והופכים אותה לכלי באמצעותו הם צוברים רווחים. לעיתים מדובר בנשים שנסחרו על ידי נצלנים אלימים בארצות הים (כמו מולדובה), ולעיתים אלה נשים ישראליות שנסיבות חייהן הקשות בארץ הביאו אותן למצב בו הן נאלצות לוותר על הזכות הבסיסית ביותר של שליטה בגופן והגנה עליו מפני חדירות לא רצויות. “זונה” בישראל היא אישה שנאלצת להתנתק, נפשית, מגופה כדי לא לחוש את ההשפלה שהיא סופגת כאשר זרים משתמשים בה כבובה. היא נאלצת לצרוך סמים כדי לטשטש את הכאב. היא סובלת מאלימות קשה הן מידי מנצליה הקבועים, הסרסורים, והן מידי מנצליה המזדמנים, הלקוחות. היא אישה שויתרה, בעל כרחה, על תפיסתה העצמית כאזרחית שוות זכויות, ומקבלת את המקום החברתי שהועידו לה מנצליה: מצרך לצריכה בחברת צריכה דורסנית שלעולם אינה שבעה.  הסרט הישראלי העלילתי “אור” ממחיש כל זאת באופן מצמרר, ומומלץ מאוד לכל אדם לצפות בו. (אגב, הטענה המועלית תמיד כנגד הצגה זו של הזנות ושל חיי העוסקות בה, כאילו זונות הן סטודנטיות מצליחות ומוצלחות, חופשיות ממצוקה ושמחות “לעשות כסף קל”, היא, כמובן, אשליה, תירוץ שנעזרים בו כדי לטשטש את חומרת המציאות. יתכן שקיימות מספר סטודנטיות כאלה. מבחינה סטטיסטית, אם הן קיימות, הן החריג שבחריג. ובאשר לטענה הנפוצה שכל מלאכה מבזה את עושיה הנאלצים למכור את כישוריהם וזמנם, זוהי התממות מכוערת שנועדה גם היא להשקיט את המצפון. ישאל את עצמו כל אדם המעלה טענה זו האם היה רוצה להמיר את עבודתו הנוכחית במכירה המונית של גופו, כדי שזרים יפלשו לתוכו, ישתמשו בו, ויגמרו בתוכו, תוך התעלמות מוחלטת מן האדם הקשור בגוף).
 
היועץ המשפטי לממשלה מכיר בכך שנשים מוזנות, המחוזקות בבתי ניצול מיני, אינן באמת עושות זאת “מרצונן”, גם אם הן אינן מודיעות על כך בכל פה. כניעה, קבלה, התבטלות, ייאוש  -כל אלה קיימים. “רצון”, “הסכמה חופשית”, “בחירה”, “מימוש זכויות יסוד בסיסיות” – אין. זוהי נקיטת עמדה חשובה מאין כדוגמתה, ומן הראוי לפרסמה, להפיצה, לברך עליה ולחנך על ברכיה. ואולם כאן נשאלת שאלה אופרטיבית מציקה: אם כל אלה ברורים ליועץ המשפטי לממשלה, מדוע אינו עושה דבר כדי לבער את התופעה המחרידה הזו, שגם לדעתו פוגעת באופן כה אנוש בכבוד האדם של כל כך הרבה נשים בישראל? חוק העונשין הישראלי קבע שש עשרה שנות מאסר על סחר בבני אדם (לרבות נשים). האיסור על סירסור הוא עתיק יומין. אך הרשות האוכפת בישראל אינה ממהרת להביא את העבריינים לדין, והרשות השופטת אינה מטילה עליהם עונשים של ממש. זוהי תופעה ידועה, גלויה, מוכרת, שנחפשה שוב ושוב, ואין צורך להשחית עליה מילים. תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה אינו מסתכם ב”יעוץ ידידותי” לבתי המשפט: הוא אחראי על הפעלת מערכת המשפט כולה. מדוע אינו נותן הנחיה ברורה למשטרה לפשוט על בתי הניצול המינ