מזה חודשים רבים עיתון הארץ עוקב בדריכות אחר כל ציוץ הקשור למינויה האפשרי של פרופ’ רות גביזון לבית המשפט העליון. כל שבריר של “ידיעה”, רמז, רכילות ושמועה מדווחים ביסודיות ובהבלטה (כאילו לא היו סיפורים עיתונאיים של ממש לכסות). הדיווח הבלתי פוסק הופך את פרופ’ גביזון ל”איטם”, ל”חדשות”, ל”קונטרוברסיאלית”, ל”פרשה”, כלומר – למי שיש הצדקה מלאה להמשיך ולבחוש באפשרות מינויה. בסופשבוע זה הגיעו הדברים לשיא חדש, בדמות כתבת מוסף שאין לה קץ, והיא מלאה הכפשות, ניתוחי אופי ארסיים, הפחדות והילוך אימים. הארץ גייס למשימה כל מי שמסוגל לחוות דעה קטלנית אודות אישיותה ה”בעייתית” של המועמדת, אופיה ה”בלתי שיפוטי”, מזגה ה”סוציומטי” עד כדי א-סוציאלי ממש ודעותיה הימניות להבעית. אבל מי, בדיוק, הם הדוברים בעלי שיעור הקומה שמביא לנו העיתון, ושעלינו להקשיב לחוות דעתם על מועמדת לבית המשפט העליון? ובכן… בעצם… לא ברור. הכתבה מביאה את דבריהם של “קולגה לשעבר”, “מרצה בכיר”, “משפטן מרכזי”, עורך דין עלום שם, ו”שופט מרכזי מאוד במערכת”. וכולם, במקהלה אחידה של פחדנות חסרת כבוד או אחריות, משמיצים ושופכים קיתונות של בוץ. מאחורי הקלעים. מאחורי סינורו של העיתון של האנשים החושבים, שמשתף פעולה, ומאפשר להוציא דיבה בלי לקחת אחריות. בחסות האנונימיות. אני דווקא הייתי מאוד רוצה לדעת מיהם גדולי הקומה המחווים דעה מקצועית כל כך על אישיותה ה”בעיתית” של המועמדת לבית המשפט העליון. הייתי שמחה מאוד לראות את תעודותיהם המקצועיות, להתוודע ל”מזג השיפוטי” שלהם עצמם, ולשמוע מה, בדיוק, טיב יחסיהם עם גביזון עצמה ו/או עם חוגים חשובים החפצים בהכפשתה. אבל עיתון הארץ, במהלך ירוד ההולם עיתונאות צהובה וחסרת אחריות, אינו מהסס להעניק לכל הדוברים שקיבץ בחריצות יתירה חסינות מפני חשיפה ציבורית: למה לפגוע בשמם הטוב, ביחסיהם עם כל קצות הקשת, בסיכוייהם שלהם להבחר יום אחד לעליון? למה לא לתת להם לבצע רצח אופי ללא תשלום כל מחיר אישי? פחדנות עלובה ההולמת משטרי טרור מאומצת ומאושרת על ידי העיתון שכלל אינו מעלה על הדעת שעליו להביא לקוראיו דברים בשם אומריהם. (רק אחד המשמיצים שמח להזדהות בשמו, ולגביו מפרט העיתון כי פוטר מן האגודה לזכויות האזרח עקב עימות עם פרופ’ גביזון. אף שאיננו יודעים את פרטי האירוע, ונחשפים רק לצד אחד של הסיפור, לפחות אנו יודעים כי את דבריו של דובר זה יש להבין בהקשר זה של סכסוך אישי נוקב. ומה לגבי כל האחרים? מה יש להם בבטן נגד המועמדת? אולי קנאה? אולי נקמה? אולי סתם רשעות?)
ובתוך כך, כמובן, העיתון פורש רשת מגן עבה על שאר כל המועמדים, שאת שמותיהם הס מלהזכיר, שמא יהפכו לקונטרוברסליים; שמא ירצה הציבור לדעת מה אמרו וכתבו הם, ומה האג’נדה שלהם. למה לבחון את כולם, כשאפשר לרכז את הזרקור במועמדת אחת, ולהפכה מיום ליום ל”קונטרוברסיאלית” יותר ויותר? אילו רצה הארץ לספק לקוראיו דיווח עיתונאי אמיתי, היה יוצא לחפור בשאר הערוגות, להביא ממצאים חדשים, אודות מי שאלמוניותם הציבורית חוסכת מהם את העיסוק הציבורי בכשירותם המקצועית, באישיותם, במזגם ובעמדותיהם. כך, למשל, איפה היה עיתון הארץ כשמונה לבית המשפט העליון אדמונד לוי, שופט ימני באמת, שמעולם לא הסתיר את עמדותיו הלאומניות, וסבור שפינוי עזה היה מהלך בלתי חוקי? מדוע לא נבחן עברו כשופט מחוזי וכסגן ראש עיר? מדוע לא נבחנו מקצועיותו ורמתו? האם אי אפשר היה למצוא בדבריו “אג’נדה” דתית לאומית ימנית ולהפכה ל”מסוכנת לבית המשפט העליון”, לשלטון החוק ולמדינת ישראל היהודית-הדמוקרטית? היתכן שעיתו הארץ לא רצה להפוך ל”קונטרוברסיאלי” שופט שבית המשפט העליון חפץ במינויו השקט? האם יתכן, כפי שמרננים, שבית המשפט העליון חפץ במינויו כדי לאייש את הכסא הדתי הלאומי באדם ששיעור קומתו לא יאיים על איש?
הכתבה אודות פרופ’ גביזון קושטה על ידי עורכי המוסף בכותרת מטילת אימים, על פיה מי שחפץ בשופטת שלא תמכה בפיטורי אריה דרעי, שמדגישה את יהדותה של המדינה על חשבון הדמוקרטיות שלה, שמבקשת לצמצם את היקף ההתערבות השיפוטית בשחיתויות המערכת הפוליטית – יתמוך ברות גביזון. באותה מידה ממש אפשר היה ליצר ולו כותרת אחת השואלת, אודות המועמד המתחרה, פרופ’ מרדכי קרמניצר, האם נחוץ לציבור בבית המשפט העליון שופט שבכתיבתו האקדמית, כמו גם בהתבטאויותיו על כל במה, נאבק כל עוד נשמתו בו נגד החוק למניעת הטרדה מינית, ומבקש לצמצם בכל דרך את עבירת האינוס ולהקטין את תחולתה; האם נחוץ בבית המשפט העליון אקדמאי שכתיבתו המשפטית לא רק שאינה “פורצת דרך” אינטלקטואלית אלא היא לוקה ב”אי דיוקים” חמורים? אפשר היה להביא את כל אלה למודעות הציבור, ואף לעורר דיון ציבורי בכישוריו של פרופסור זה, באישיותו, במזגו ובמידת ה”בעיתיות” שלו. אבל הארץ בוחר למלא פיו מים, להסתיר מציבור קוראיו מידע רלבנטי, ולגונן על מועמד שהוא חפץ ביקרו. אולי בגלל התפקיד הרם שמילא המועמד בעולם התקשורת, ואולי בגלל שרבות מדעותיו אהודות על העיתון. ומה מלמד אותנו העיתון על שאר המועמדים? דבר וחצי דבר. שתיקה רועמת. רק את פרופ’ גביזון נכון לטחון עד דק, ולהביא את דבריהם של כל מי שמוכנים להכפישה בעילום שם. כי היא “קונטרוברסיאלית”, כזכור, מיום הוולדה, מרגע הגיחה מבטן.
וראו זה פלא: הנרטיב הסמוי שמפתח העיתון ומוכר לקוראיו, יום אחר יום, דומה להפליא לנרטיב אחר, ששמענו כבר, לא מזמן, כשניסה העיתון לחסום את מינויה של אי
שה אחרת לבית המשפט העליון. על פי הארץ, כל מערכת המשפט עומדת על רגליה האחוריות כנגד מינויה המסוכן של גביזון, ואולם אישה במעמד בכיר (ציפי לבני, שרת המשפטים), נאבקת על מינויה בכל מחיר. מניעיה של ליבני – בנרטיב זה – לא ידועים, לא ברורים, לא מובנים, אך היא מוכנה לעשות הכל, ואף לשלם מחיר אישי, כדי לדחוף את גביזון בכוח להיכל. אישה מביאה אישה, על חשבון שלטון החוק והציבור. חודשים לא רבים עברו מאז הוצגה עלילה דומה מאוד ביחס לעדנה ארבל: גם שם, על פי העיתון, כל עולם המשפט התנגד למינויה של המועמדת לעליון, ואולם אישה במעמד בכיר (דורית בייניש, שופטת בית המשפט העליון ונשיאתו הבאה), נאבקה על מינויה בכל מחיר. מניעיה היו לא מקצועיים, לא ענייניים ולא נכונים, אך היא היתה מוכנה לעשות הכל, ואף לשלם מחיר אישי כדי להכניס את ארבל להיכל. אישה מביאה אישה, על חשבון שלטון החוק והציבור. ועוד צירוף מקרים: במקביל ל”פרשת גביזון”, הארץ מציע לקוראיו דיווח יסודי לא פחות אודות שתי שערוריות שלא יורדות מדפיו: אחת של שופטת שהשמידה פרוטוקולים ודבקה בכסאה, והשניה של שופטת שכשלה בהקלטות בלתי חוקיות של בן זוגה. שופטים גברים רבים מאוד מאיישים את כסאות בתי המשפט, ואין צל של ספק שהיו וישנם ביניהם לא אחד ולא שניים שהשמידו פרוטוקולים, כשלו בהקלטות בלתי חוקיות, הטרידו מינית מתמחות ובצעו שורה של מעשים לא ראויים. אך מעולם לא שמענו עליהם. אף לא מילה. קלונם נשאר ספון היטב ומוסווה מעיני הציבור. כמקובל במערכת: מאחורי הקלעים, הרחק מן ההמון הסוער. ולעומת זאת, עקב הדיווח הבלתי פוסק אודות הנשים בעולם השפיטה, מתחזקת בלב הציבור ההכרה הבלתי נמנעת ששופטות במערכת, כמו גם מועמדות להיות שופטות, הן בעייתיות: הן קונטרוברסליות, הן לא ישרות, הן מועדות, הן מערבות שיקולים אישיים זרים בפסיקותיהן. והמסקנה? כמובן, מתבקשת. האם יתכן שכל אלה יקלו על הציבור לקבל הקטנה של מספר השופטות המתמנות לבתי המשפט בכלל ולעליון בפרט? האם יתכן שזהו עוד ביטוי של סינדרום ה- backlash, המכה כיוון שנשים הצליחו להשתלב בעולם השיפוט בהצלחה מרשימה? האם יתכן שכל אלה יקלו על הציבור להבין את ההתנגדות שעלולה לצוץ לפתע פתאום למינויה של דורית בייניש, כשיגיע תורה להיות נשיאת בית המשפט העליון? דינמיקה דומה מאוד התרחשה בעניין פרקליטות המדינה: עיתון הארץ פרסם השמצות משולחות רסן כנגד הצמרת הנשית של פרקליטות המדינה, ואלה הקלו על הציבור לקבל את גדיעתה של צמרת זו והחלפתה בצמרת גברית למהדרין. התהליכים שקופים וברורים, הכתובת כתובה על הקיר – חייבים להתחיל ללמוד לקרוא, ויפה שעה אחת קודם. וראוי לזכור, שמי שיושב(ת) מנגד כשבאים לקחת את הסובבים/ות אותה – מוצא/ת את עצמו/ה לבסוף נלקחת כשאין עוד איש/ה שיוכל/תוכל למחות….
אבל דבר טוב אחד יצמח בכל זאת מן ה”פרשה” האומללה, שחשפה את ערוות ה”ברנז’ה” המשפטית הציבורית וזו של “העיתונאות האינטלגנטית”. במוקדם או במאוחר, בעקבות הכיעור הרב שיצא לאור, ישונה תהליך מינוים של שופטי בית המשפט העליון, ויהפוך לשקוף ופתוח לביקורת הציבור. עכשיו, כשגלוי וידוע לכל כי המינויים אינם “מקצועיים”, “טהורים” ו”נקיים”, אלא פוליטיים, אינטרסנטיים ומאוד מאוד אישיים, לא יהיה מנוס מפתיחת תהליך הבחירה לביקורת ציבורית, כפי שראוי שיהיה. וכך נצא נשכרים כולנו, ושפיכת דמה של פרופ’ גביזון לא תהיה לגמרי לשווא.
נ.ב.
תוספת בעקבות פניות של קוראים.
אני נשאלת על ידי קוראים מודאגים (שהופחדו על ידי הכתבה בהארץ, וגם כאלה שדאגו גם קודם לכן), האם דעותיה של פרופ’ גביזון אינן באמת גזעניות, מסוכנות ואנטי-זכויות אדם; האם אין סיבה אמיתית לדאוג ולהתנגד למינוי. התשובה הכנה היא שאינני יודעת מהן בדיוק דעותיה בסוגיות רבות: היא עצמה שוללת בתוקף את ההאשמות המועלות נגדה, ובשום מקום לא ראיתי הצגה רצינית, שיטתית ולא מתלהמת שאפשר לסמוך עליה. ברור לי שדעותיה של פרופ’ גביזון שונות מאוד משלי בהקשרים רבים, אבל זה עדיין לא הופך אותה לאויבת זכויות האדם או לסכנה לשלטון החוק. עוד ברור לי שפרופ’ גביזון חכמה, חריפה ורהוטה יותר מכמעט כל אחד אחר באקדמיה המשפטית, שהיא חרוצה ועובדת קשה, וישרה בכל מובן. על אלה, דומני, אין חולק, וחשוב לזכור שאלה כישורים חשובים ביותר לשופטת. במקביל, אני יודעת בודאות שחלק משופטי בית המשפט המכהן (ורבים מקרב שופטי העבר) מחזיקים והחזיקו בדעות שלא רק שהן קיצוניות משל גביזון (בנושאים לאומיים), אלא הן מדאיגות באמת. אני גם יודעת מקריאה במאמריו ושמיעת התבטאויותיו של מועמד אחר, פרופ’ קרמניצר, שדעותיו בכל הנוגע ליחס המשפט לאלימות נגד נשים מסוכנות מאוד לתיפקודו של תחום משפטי זה. המסקנה? אסור לתת יד לציד מכשפות המתמקד באדם מסויים ופוגע בו ובו בלבד. זוהי אפליה. זהו טרור. ובמערכה הנוכחית האפליה והטרור הללו נסמכים על “הלשנה” אנונימית מבישה של צדיקים מתוך ה”ברנז’ה” והתגייסות לא מקצועית של חלקים בתקשורת, כמו עיתון הארץ. וכדי להתייחס לחששות לגופו של עניין: על הציבור לדרוש שקיפות מלאה של תהליך המינוי. זכות הציבור לשמוע לא רק מה אומרים שונאיה של גביזון על עמדותיה, אלא גם מהן דעותיהם של כל המועמדים בסוגיות חשובות כמו זכויות אדם, זכויות נשים, מדינה יהודית ודמוקרטית – וגם הרבה סוגיות משפטיות נפוצות הרבה יותר, כמו למשל מעצרים וענישה, שהן לחם חוקם של שופטים.