הרכב שופטים של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן נשיא בית המשפט אהרן אמינוף, והשופטות נחמה מוניץ וגבריאלה חוי דה-ליאו) קבע בפסק דין שעניינו אינוס מתמשך של נערה על ידי אביה (החורג) שיתכן שמעשי האנס “נעמו לה והיא חפצה בהם, ולכן לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו ולגלותם”. הזעם הציבורי הרחב מוקיע את השופטים על חוסר רגישות קיצוני, אטימות לב, בורות עמוקה וחוסר הבנה מוחלט של כל הקשור באינוס, כפיה מינית, אלימות, ניצול וקרבנות. (ראו למשל תגובות הקוראים והקוראות:  

ואכן, אכזריותה וחומרתה של ההערה השיפוטית משוועות לתשומת לב, גינוי וטיפול יסודיים. התגובה הציבורית הנרעשת, לעומת זאת, מעידה על עליה משמעותית במודעות לחומרה של כפיה מינית לסוגיה, ועל רגישות גוברת לפגיעה הקשה בקורבן הכרוכה בה (לפחות כשמדובר בנערה צעירה וחסרת ישע שנוצלה על ידי אב מבוגר וחזק ממנה). עוד מעידה התגובה הציבורית גם על נכונות גוברת לבקר שופטים ולדרוש מהם לעמוד בסטנדרטים הולמים. ועל כל אלה יש כמובן לברך.
 
עם זאת יתכן שבעקבות ההתבטאות יש בקרב הציבור ששואלים ושואלות את עצמן: האם יתכן שנאנסת אכן תהנה מן האונס שבוצע בה? האם זה מפחית מחומרת העבירה? האם זה שולל את היות המעשה “אונס”? ולכן שווה לומר מספר מילים לגופו של עניין.
 
האם יתכן שנאנסת תהנה מאונס שנאנסה? התשובה היא שהשאלה אינה רלבנטית והתשובה עליה גם היא אינה רלבנטית לשום היבט של ההתייחסות החברתית, הציבורית והמשפטית של אינוס.
 
מהי הנאה? קשה להגדיר. כל אחת ואחד מאתנו שישאלו את עצמם יווכחו שכמעט לא ניתן להגדיר במדויק מה גורם לנו הנאה, מתי או מדוע. הבה נדמה מצב קיצוני של פלוני החובט באלמוני, חובל בו וגורם לו פציעה חמורה. האם יתכן שאלמוני ייהנה? במחשבה ראשונה, כיוון שברי שאלמוני סבל מן הכאב, מן הפחד, מן החבורות, מן הדם הניגר  – לא יתכן שנהנה באופן כלשהו. ואולם במחשבה שנייה, בהחלט יתכן שאלמוני נהנה מן הגילוי שהנה עמד במתקפה ושרד אותה בלי להתמוטט; שאלמוני נהנה לראות את עצמו שומר על שפיותו בשעה שפלוני מאבד את עשתונותיו; יתכן שאלמוני נהנה לחוש את גופו באופן אינטנסיבי; יתכן שנהנה מטעם הדם שלשונו אספה אל פיו. כל אלה יכולים להחשב להנאה. האם משמעותם שפלוני לא ביצע מעשה פלילי חמור וקשה ועליו לתת את מלוא הדין? בודאי שלא. “הנאתו” של אלמוני פשוט אינה רלבנטית. העיסוק בה עלול לגרום לשתי תקלות קשות: ראשית, הוא עלול לגרום לאלמוני לחוש אשמה על תחושות שלא יכול היה לשלוט בהן. שנית, הוא עלול להסיט את תשומת הלב מן העובדות היחידות שהן רלבנטיות לקביעת אחריותו ואשמתו של פלוני: שהוא תקף את אלמוני, חבט בו, חבל בו ופצע אותו. נקודה.
 
ישנן נשים, ובמיוחד כאלה הנאנסות על ידי אב בגיל צעיר ולאורך זמן, שחשות הרבה מאוד תחושות שונות ומשונות. חלקן חשות נאהבות על ידי האב, והדבר גורם להן שמחה. חלקן חשות שגרמו לאב עונג, והן מרגישות “ילדות טובות”. חלקן חשות מיוחדות, ותשומת הלב מהנה אותן. חלקן חשות גאוות השרדות, או גאווה על שהן מצילות אח או אחות מגורל מר. חלק חשות את גופן, והדבר מעורר בהן ריגושים שונים. ורבות רבות, כמובן, מרגישות גם או רק אימה, שיתוק, בגידה, בדידות, חילול אולטימטיבי של הגוף והנפש, אבדן האמון והביטחון, לכלוך, גועל, בושה, סלידה מעצמן ומאחרים, אשמה וכמובן – כאב גדול ונורא. וכך גם לגבי גברים שנאנסים, ובודאי בילדותם. הערוב הנורא של תחושות ורגשות רק מעצים את הפגיעה העמוקה ואת גודל הזוועה שבפשע: הרגשות המבולבלים עלולים להיות מסוכסכים עד כדי שהקורבן מאבד/ת את היכולת להבחין בין הנאה וסבל, בין שמחה וכאב, השתוקקות ודחיה, אהבה ושנאה. עבור רבות ורבים, כידוע, הרבה שנים של עבודה קשה נדרשות כדי להחלים ולהשתקם ולעלות מן התהום.
 
ממש כמו במקרה של פלוני החובל באלמוני כך גם לגבי תחושותיה של הנאנסת: אסור להניח להן לטשטש את התמונה ולהאפיל על העובדות היחידות הרלבנטיות לדיון הציבורי. העובדות היחידות הרלבנטיות לשיח החברתי והמשפטי הן שאונס הוא שימוש בגופו של אדם אחר כדי להשיג מטרה שהיא זרה לאותו אדם, ובלא כל התחשבות בטובתו. אונס יכול לשרת תשוקה לפגוע, להשפיל, להרגיש כוח ועוצמה לעומת אחר, או להרגיש חופש ושליטה בלתי מוגבלים. אונס יכול לבטא שנאה, כעס, חולשה, קנאה, שותפות בקבוצה גברית או תשוקה לבוא לידי סיפוק מיני. אבל מה שמייחד כל אונס הוא שהאנס מממש את רצונו על ידי שימוש בגופו של אדם אחר, בלא כל התחשבות באותו אדם, ברצונותיו, בטובתו, באנושיותו. לכן אונס הוא פגיעה אולטימטיבית באדם ובכבוד האדם הסגולי; מכיוון שהאנס מתעלם מאנושיותו של האחר ומשתמש בו כאילו היה חפץ ולא אדם. מכיוון שהאנס מפר את הציווי הקטגורי הקנטיאני, ואינו מתייחס לקרבנו כאל מטרה אנושית, אלא רק כאל אמצעי בשירות מטרה חיצונית לו. ולכן השאלה אם גופו או נפשו של הקרבן מגיבים גם בצורה כלשהי שניתן לזהותה כמכילה הנאה מכל סוג שהוא פשוט אינה רלבנטית.
 
ומכאן לשאלה האם מן הראוי להדיח את השופטים שסרחו כל כך. אכן, צמרמורת עוברת למחשבה שאנשים אלה ידונו בתיק נוסף של כפיה מינית ויחילו את מושגיהם האטומים והמעוותים על קרבן נוסף. אבל האם הדחתם אכן תפטור את הבעיה, או שמא רק תטייח אותה? שכן הבעיה אינה רק השופט אהרן אמינוף, והשופטות נחמה מוניץ וגבריאלה חוי דה-ליאו מבית המשפט המחוזי בנצרת. הבעיה האמיתית היא שישנם מן הסתם שופטים ושופטות רבים ורבות נוספים, ששמותיהם לא נחשפו הפעם, ושאינם שונים במאומה מן השלושה שנחשפו בקלונם. ישנם שופטים שחושבים במושגים של “היא הביאה את זה על עצמה” בהתנהגות מינית חופשית, ויש שופטות שבזות לנאנסת שנראית להן “זנזונת” ובושה למין הנשי. הדברים יוצאים משופטים ושופטות במידות שונות של חומרה ובוטות בדיונים בבתי משפט ובפסקי דין. והדבר אינו צריך להפתיע: שופטים ושופטות הם לא יותר ולא פחות מאשר חברים ככל החברים בחברה הישראלית. חלקם מודעים יותר וחלקם פחות; חלקם רגישים יותר וחלקם פחות. ורבים
רבים מהם, כמו רבים בחברה, חונכו על ברכי אינספור דעות קדומות שוביניסטיות ומיזוגניות (שונאות נשים), ומעולם לא השתחררו מהן.
 
התשובה האמיתית לפסיקת הביאושין אינה בהכרח הרחקה מן המערכת של שופטים שאינם בהכרח שונים מאחרים, אלא חינוכם של כלל השופטים לדעת ולהבין יותר בכל הקשור בפגיעה מינית. שופטים ושופטות מתבקשים ונדרשים ללמוד תחומים רבים שנחשבים “מקצועיים” וחשובים. אבל אינוס, כפיה מינית, אלימות מיגדרית, הטרדה מינית, קורבנות – כל אלה אינם נחשבים תחומים מקצועיים או חשובים דיים שמן הראוי לחייב שופטים להתמחות בהם, ושופטים אינם מועברים השתלמויות שיכשירו אותם להתמודד עמם. אין מה לפנות אל נשיא בית המשפט העליון שיעניש שלושה שופטים שסרחו, כאשר גם ידו במעל: הוא מעולם לא מצא לנכון להכשיר את השופטים ולאפשר להם להבין את הנושא בו הם חורצים דין. אם באים אליו בדרישה, אזי יש לדרוש שישלח את כל השופטים העוסקים בפלילים להשתלמויות יסודיות בתחומי הפגיעה המינית וכבוד האדם. ויתכן שיש לדרוש שייקח אחריות על הכישלון הגדול שנכשל בהכשרת חבריה של המערכת שהוא עומד בראשה ויתפטר הוא עצמו.