הנשיא קצב נחקר עדיין על ידי המשטרה בחשדות שונים וטרם הוחלט להגיש נגדו כתב אישום. בשלב זה הוא בבחינת חשוד בלבד, וחזקת החפות חלה עליו. לכן ההתייחסות אליו היא בבחינת משל ודוגמא בלבד.
 
כאשר “בוס”, ממונה, קצין או בעל סמכות מבנית אחרת כלשהי תוקף מינית מי שכפופה (או כפוף) לו, “עבירת המין” היא ניצול לרעה של מעמד, סמכות ושררה. בכך, תקיפות מיניות כאלה, לסוגיהן, אינן שונות, מהותית, מכל ניצול לרעה אחר של סמכות, כמו מינויים פוליטיים של אנשים שאינם כשירים למלא את התפקידים אליהם מונו, קבלת שוחד, שימוש אישי במידע פנימי, העדפת מקורבים (“פרוטקציה”) ושאר כל סוגי השחיתות. במובן זה, תקיפות מיניות שיש בהן ניצול לרעה של סמכות הן סוג של שחיתות. זהו סוג חמור של שחיתות, כיוון שפגיעתן של תקיפות מיניות בקורבנות הרסנית יותר מאשר הפגיעה האישית, האנושית, הנגרמת עקב שחיתויות מסוג של מינויי קרובים או קבלת שוחד. הטרגדיה האנושית הכרוכה לרוב במקרים של תקיפות מיניות קשה לאין שיעור מאשר במקרים אחרים של שימוש לרעה בסמכות. עם זאת, חשוב לזכור כי כאשר תקיפות מיניות כאלה מתרחשות בשירות הציבור (במובנו הרחב של המושג) הן פוגעות לא רק בקורבנותיהן הישירות (או הישירים), אלא גם בשלטון החוק, בטוהר השירות הציבורי, ובאמון הציבור במערכות החברה והמדינה.
 
מן האמור משתמעות שתי מסקנות חשובות שיש לזכור ביחס לחקירת הנשיא, כמו גם לחקירות נוספות. ראשית, קיים קשר עמוק, הגיוני וברור בין “עבירות מין” של בעלי שררה לבין סוגי שחיתות אחרים שהם מבצעים. אין להתפלא על כך שמי שנחשד בתקיפות מיניות (לרבות אונס) של כפופות לו – נחשד גם בהעדפת מקורבים וסוגי שחיתות נוספים (שהמשטרה טרם פרטה). כולם מהווים ניצול לרעה של סמכות. מי שמנצל את סמכותו לרעה על ידי תקיפות מיניות של כפופות או כפופים – אין שום סיבה לחשוב שלא ינצל את סמכותו לרעה גם על ידי קבלת שוחד, מרמה, מינויים פוליטיים ושאר סוגי שחיתות. הקשר אינו מקרי- הוא טבוע והגיוני.
 
שנית, אין ולא צריכה להיות שום בעיה אתית בבחינה קפדנית מדוקדקת של התנהגויותיהם של בעלי שררה בשירות הציבור (במובן הרחב), ואפילו אם בחינה כזו מחמירה עמם יותר מאשר עם אנשים מן השורה. משרתי הציבור מקבלים את כוחם מן הציבור. כאשר הם מנצלים כוח זה לרעה – בין על ידי תקיפות מיניות ובין אם בקבלת שוחד, מינוי מקורבים או כל התנהגות נצלנית ומושחתת אחרת – הם עושים זאת בשם הציבור ובעזרת הכוח הציבורי שהופקד בידיהם. במקרה של חשד שכך ארע – הציבור זכאי לבחון בקפידה האם אכן השתמשו לרעה בכוח שקיבלו מידיו. הציבור שנתן את הכוח רשאי לדרוש דין וחשבון על השימוש בו ולבחון את בעל התפקיד בשבע עיניים ואף בזכוכית מגדלת. הענקת מעמד, כוח, שררה, הם הענקת אמון. מי שמועל באמון זה פוגע לא רק בקרבנותיו אלא גם במי שנתן בו את האמון, ולציבור זכות – ואף חובה – לעמוד על המשמר ולהפרע ממי שמעל באמונו. מי שאינו מוכן להבחן על ידי הציבור – שימנע מקבלת מעמד, שררה, כוח ואמון ציבוריים. ומי שקיבל את כל אלה – יקבל עליו בענווה את הבחינה הציבורית. 

לרשימות נוספות בנושא זה ראו בארכיון הבלוג בקטגוריה “פרשיות קצב ורמון”.