אז מה יש לנו בסיפור של רות ונעמי? שתי נשים השבות לאחר שנות העדרות לכפר מולדתה של המבוגרת מביניהן. ללא גברים (כולם מתו באורח מסתורי) – הן עניות מרודות ונטולות כל. הן נאלצות לאסוף שיירים ולהתפרנס מטוב ליבם של אחרים. הסיכוי היחיד להשרדותן הוא פעולה מושכלת ומשותפת: המבוגרת מנחה את הצעירה, מדריכה אותה, מעתירה עליה מחכמתה ונסיון חייה; הצעירה תומכת במבוגרת, מביאה לה מזון ומשקה, ותורמת את גופה הצעיר (לשימושו של בועז, הגואל הטוב). נעמי מלמדת את רות שכדי לשרוד, עליה לשדל את הגואל (בועז) לגאול, כלומר – לקנות את רות ולהפרותה בזרעו, שייחשב זרע בעלה המת. אם יוולד בן זכר – הוא ייחשב בנו של הבעל המת, יוכל לרשת את נחלת אבותיו, וכך תהיינה לנשים נחלה לחיות בה. נכונותו של בועז לגאול תלויה לחלוטין ברצונו הטוב. לכן כדי למצוא חן בעיני בועז, על רות למשוך את תשומת לבו, להתכרבל לרגליו, לבקש את חסותו. וכמובן – להיות צעירה ונחשקת. כל זאת מלמדת נעמי. ורות – רות משתפת פעולה. כל אשר אומרת לה נעמי – היא לומדת ועושה. וכך היא מחזרת בעדינות, מציעה את עצמה, משדלת, ולבסוף – זוכה ומתעברת מבועז. ועם הולדת הבן, עובד, הנשים זוכות בנחלה ועמה באפשרות לשרוד. סוף טוב. טוב כמעט כמו כשאחשוורוש בוחר באסתר להרמונו ונופל למלכודת של מרדכי, ויהודה בועל את תמר כלתו וגואל אותה מעגינותה. אבל למען האמת – טוב הרבה יותר, כי בועז מן הסתם ממשיך לחיות בנחלתו עם אשתו וילדיו, ואילו נעמי ורות חיות יחדיו, כפי שתמיד ביקשו. עובדות, מתפרנסות בכבוד, ומגדלות את ילדן המשותף.
 
אז יש לנו נעמי, המבוגרת המנוסה, רות – הצעירה הצייתנית, ובועז – הגבר הטוב, הגואל. זה שמונע מנעריו להטריד את רות מינית, פוקד עליהם לאפשר לה ללקט בשדהו, ולבסוף קונה אותה מן הגואל הראשון המסרב לגאול אותה, בא עליה ומעברה. אבל יש עוד שחקן אחד, סמוי מן העין, ואף על פי כן נוכח בכל: החוק הפטריארכלי, המפלה והדכאני. החוק הקובע כי נעמי אינה יכולה לרשת את אלימלך אישה המת, או את אביה שלה, ורות אינה יכולה לרשת את מחלון, בן זוגה המת, בנה של נעמי. (וכמובן- אישה מהן אינה יכולה לרשת את אימה או סבתה, כי החוק אינו מעניק להן דבר להוריש). שהרי אלמלא החוק הפטריארכלי המפלה והדכאני הזה – לא היתה עלילה, לא היתה דרמה; לא היתה מצוקה המצריכה פתרון יצירתי. נעמי היתה יורשת את אלימלך, רות – את אישה, ויחדיו הן היו שבות את נחלתן ומעבדות אותה באושר ועושר עד עצם היום הזה. כאילו היו גברים. הן היו בעלות קרקע, מסוגלות להתפרנס בכבוד, וחיות יחדיו ללא הפרעה, ללא תלות וללא דרמה. הן לא היו עניות מרודות, לא היו מלקטות משיירי אחרים, ולא נזקקות לרחמים, הגנה או גאולה של גברים טובים. אלמלא החוק הפטריארכלי, נעמי ורות לא היו נזקקות לחסדיו של בועז, הגבר הטוב: הן היו יכולות להסתדר בכוחות עצמן. הקשר עם בועז, לו נרקם, היה נרקם ממקום אחר לגמרי: של שוויון וכוח, ולא של תלות וצורך. רות לא היתה נאלצת להשליך את עצמה לרגליו, והיתה יכולה לבחור האם היא מבקשת להתעבר, ואם כן – האם דווקא ממנו. כן – כן, לא- לא. ולא היה נערך הטקס המשפיל במרכז העיר, בו היא ונעמי כלל אינן נוכחות, אך נחלת משפחתן נקנית על ידי בועז מן הגואל הראשון, ויחד איתה – גם רות ורחמה. אילו רק היה החוק פחות פטריארכלי ויותר שוויוני – העולם היה אחר, והסיפור – שונה לחלוטין. אילו…
 
כך גם לגבי הטרדתה המינית של רות על ידי נעריו של בועז: אלו היה חוק האוסר על הטרדה מינית בכל מקום, על ידי כל אדם, בכל תנאי ובכל הקשר (כפי שיש כיום במדינת ישראל), רות לא היתה נזקקת לטוב ליבו המקרי של בועז ולהגנה המיוחדת שפרש עליה רק כיוון שמצאה חן בעיניו וכיוון שתפסה אותו במצב רוח טוב. החוק היה מעניק לה הגנה מלאה שאינה מותנית בצעירותה, נחמדותה ונשיאת החן בעיני הגבר הטוב. החוק היה פשוט מגן על כבוד האדם שלה, זכותה על גופה וזכותה לפרטיות ושלווה. וכן גם אל כבודן ופרטיותן של כל שאר הנשים, צעירות כמבוגרות, יפות ויפות פחות, נחשקות ולא נחשקות על ידי גברים טובים. אילו….
 
וכך גם כיום במדינת ישראל של האלף השלישי לספירתם: החוק הפטריארכלי הוא שחקן סמוי מן העין אך שרוי בכל, וזרועו השקופה היא המניעה את מהלכי חייהן של נשים. אישה נשואה בישראל מורקדת על ידיו כבובה על חוט. הוא המעניק לבן זוגה כוח לעגנה, לסחוט אותה, להתעמר בה, ולבית הדין הרבני את הכוח להתערב, לחקור, לפשפש, להתנות, לשחרר או לכבול. הוא ההופך כל אישה נשואה לבת ערובה בידי גברים, שברצונם הם טובים – וברצונם אינם כאלה. הוא שמחייב כל אישה נשואה להתרפס ולמכור את עצמה בעבור החירות וכבוד האדם שהיו צריכים להיות מנת חלקה פשוט בהיותה אישה ואזרחית. סולידריות בין נשים – אחיות, אמהות ובנות, עורכות דין ולקוחות, חברות בתנועות נשים – תומכת, מסייעת ומאפשרת לשרוד. אך רק בתוך תכתיבי החוק וכבליו. כשמה שבאמת נחוץ הוא פשוט לנתץ את הכבלים ולבטל את החוק הפטריארכלי המפלה והדכאני. לגמרי פשוט. לבטל את שליטתו של החוק הדתי במערכת דיני הנישואין והגירושין, כפי שבוטלה בכל שאר תחומי המשפט והחיים. כי בלעדיו, האיש והאישה הנשואים הם בעלי כוח מיקוח שווה יותר, עצמות שוות יותר ומשאבים חברתיים שווים יותר, והאישה אינה צריכה לייחל לטוב לבו של האיש ולעשות הכל כדי לתפוס אותו ברגע טוב ולמצוא חן בעיניו. רק ממקום שוויוני היא יכולה לחיות בזכות ולא בחסדו.
 
אז מה זה אומר?  שהסולידריות הנשית היא כל
י השרדות חיוני שאין בלתו. אבל יש להפנותו לא רק לתמיכה סועדת בשעת מצוקה ומשבר, אלא בראש ובראשונה – לשינוי המסגרת הפטריארכלית הדכאנית המכתיבה את סיפורי חייהן של נשים. יש להפנותו לקעקוע החוק הפטריארכלי בתחום דיני המשפחה הכובל נשים בישראל כיום – ממש כפי שהיו כבולות בימיהן של רות ונעמי. פשוט: יש לדרוש מן הדמוקרטיה הישראלית להחיל את עצמה גם על תחום החיים של דיני משפחה, ולחוקק דיני נישואין וגירושין ההולמים את תפיסת האדם והאישה של המאה העשרים ואחת. ובשום פנים ואופן לא לקבל חוקה המנציחה את המצב הקיים. חוקה, כפי שמציעים לנו המנסחים למיניהם (המכון לדמוקרטיה, חברים בכנסת), שתנציח את המסגרת הפטריארכלית ואת הסיפורים שהיא מייצרת, בהם נשים נאלצות לטכס עצה, להעזר זו בנסיון חייה של זו, להתפרכס ולמכור את עצמן וכל אשר להן כדי לזכות בחסדיו של גבר טוב שישחררן מכבלים שלא היו צריכות להיות כבולות בהם מלכתחילה. הרבה הרבה מים זרמו מאז אהבתן של נעמי ורות – הגיע הזמן לשינוי.
 
 
(דברים מתוך לימוד תיקון ליל שבועות במכללת עלמא בתל אביב, 2007).