אכן, אין ספק שהיועץ המשפטי לממשלה צריך היה להיות זהיר יותר בהתבטאויותיו התקשורתיות ביחס לאישומים שייוחסו למשה קצב. ביתר פשטות: היה עליו לדבר פחות ולעשות יותר מהר. התבטאויות היתר היו חובבניות ומזיקות, כפי שמוסכם פחות או יותר על 100% מן הציבור הישראלי. הפער שנוצר בין הציפיות שיצר בינואר 2007 ובין ה”סחורה” שסיפק בסוף יוני הוליד את האכזבה, ההתקוממות והזעם הציבורי המובנים כל כך. (מובנים כל כך – שדומה שגם שופטי בית המשפט העליון שותפים להם). אבל מעבר להתבטאויות התקשורתיות המיותרות, דומה שמה שקרה הוא פשוט.

בשלב הראשון, מזוז ראה רשימה מתארכת והולכת של מתלוננות, שכולן סיפרו סיפורים דומים על התנהגות מינית מנצלת מרות של משה קצב. הוא ראה נשים שנפגעו מהתנהגותו המינית הכוחנית והנצלנית של מי ששרת בשורת תפקידים ציבוריים בכירים. הוא האמין כי המעשים המיניים נעשו בהן אכן תוך ניצול לרעה של מרות וסמכות, ולכן – בהעדר רצונן החופשי. כיוון שכך, האמין שבוצעו בהם הטרדות מיניות, מעשים מגונים ומעשי אונס. כי כל אחת מן העבירות הללו מצריכה רק התנהגות מינית של הנאשם שמתבצעת בלא הסכמתה החופשית של המתלוננת ובידיעה של הנאשם שהמתלוננת לא הסכימה הסכמה חופשית. בפשטות: מקום בו גבר חודר לגופה של אישה בלא שהיא הסכימה הסכמה חופשית (והוא מודע לכך) – התרחש אונס; ומקום בו אדם מנצל לרעה את סמכותו על כפופות לו ומשתמש בכוחו המוסדי – אפילו ברמז קל – כדי להשיג שיתוף פעולה מיני במעשה של חדירה, ההסכמה אינה יכולה להחשב חופשית ולכן המעשה הוא בבחינת אונס. וכך גם במעשים מגונים ובהטרדות מיניות, שהם מעשים של כפיה, תקיפה וביזוי מיניים שאינם כוללים חדירה. (במילים אחרות, אונס הוא פשוט מקרה פרטי חמור במיוחד של מעשה מגונה והטרדה מינית: הוא כולל חדירה לגופה של הקרבן).
 
ואולם בשלב הבא למד היועץ המשפטי לממשלה שלא כל מקום בו היה ניצול לרעה של סמכות, יחסי מין שלא בהסכמה חופשית, ולכן אונס, ניתן בהכרח לבסס הרשעה פלילית בהליך משפטי. זהו השיעור שהיה על מזוז ללמוד לפני שיצא אל הציבור עם הצהרות על העמדה לדין בגין אונס. זהו השיעור שעל הציבור ללמוד עכשיו. שיעור בפמיניזם משפטי. הדבר מובהק במיוחד לגבי א’ מבית הנשיא, שלגביה הוחלט בסופו של דבר לא להכלילה כלל בעיסקת הטיעון, ולכן, בעצם, לא להכניס את תלונתה נגד קצב לדיון המשפטי. (החלטה זו, כמובן, היא שהחלישה מאוד את התיק נגד קצב). אך נראה כי יתכן שהדבר נכון גם לגבי א’ ממשרד התיירות, ואולי גם לגבי מתלוננות אחרות. (לגבי חלק מן המתלוננות, מזוז טוען כי חלה התיישנות על טענותיהן. משמעות הדבר היא כי הפרקליטות מאמינה לגרסאותיהן וחושבת שניתן היה לבסס עליהן אישומים – אך מסיבה טכנית לא ניתן להביאן אל תוך הדיון המשפטי, פשוט כי חלף זמן רב מדי.)
 
כפי שהציבור הישראלי מבין היום לאין שיעור טוב יותר מאשר לפני שנה: קרבנות של תקיפות מיניות מגיבות בריבוא דרכים שונות ובלתי צפויות. דרכים אלה אינן “רציונליות” עבור מי שאינו מכיר את הגיונה של הפגיעה המינית ואת תוצאותיה בנפשות הקרבנות והתנהגויותיהן (אף שאני מדברת על קרבנות בלשון נקבה – הכוונה גם לגברים). חישבו על ילדות שעברו גילוי עריות ועל נשים מוכות על ידי בני זוגן: פעמים רבות הן נשארות, הן שותקות, הן מדחיקות, הן מסרבות להתלונן, מגוננות על התוקפן, אוהבות אותו, דבקות בו, מאשימות את עצמן וכיוצא באלה. כך גם נשים הסובלות הטרדה מינית, מעשים מגונים וכפיה מינית מכל סוג בעולם העבודה ובכל מקום אחר. אנשים המטפלים בתופעות כאובות אלה מציעים הסברים רבים, שנשמעו מעל כל במה בעת האחרונה והעשירו מאוד את השיח הציבורי בישראל. כיום רבים יודעים שיש שהקרבנות מפנימות את האישומים שמטיח בהן התוקפן, או שמטיחה בהן הסביבה, או שמטיח בהן “מצפונן” המיוסר; הן חשות רעות, אשמות, מי שגרמו, ש”הביאו על עצמן”; הן מאמצות את עמדת התוקפן על פיה הוא בעצם הקרבן: קרבן יופיין, עצמת מיניותן, תשוקתו אליהן. יש שהקרבנות מתאהבות בתוקפן כדי לא להצטרך להודות בפני עצמן שנפלו קרבן למי שעשה בהן שימוש וסיפק בהן את צרכיו. הן מעדיפות להאמין כי היו שותפות שוות ליחסי קרבה ואינטימיות – ולא קרבנות של אדם חזק ונצלני. יש שהקירבה הממושכת אל התוקפן יוצרת יחסי סימביוזה עמו, ומעין הזדהות – כפי שאנו מכירים ממקרים של חטיפה או התעללות (הזדהות הנחטפים עם חוטפיהם וכולאיהם). יש שהקירבה גורמת לתלות רגשית בתוקפן, ריחוק משאר העולם, תחושת שותפות עמו בקשר סודי שרק שניהם חולקים. לכן, פרטים “תמוהים” בסיפורה של המתלוננת א’ מבית הנשיא – ואולי גם בסיפוריהן של המתלוננות האחרות – אינם בהכרח “תמוהים” על רקע סיפורים אחרים של קרבנות כפיה מינית. מאוד יתכן – ואף סביר מאוד – שא’, כמו קרבנות רבים אחרים, סבלה מניצול לרעה של סמכות מצד אדם שהיא היתה כפופה לו, והגיבה בכל מני דרכים רגשיות מבולבלות ומסוכסכות, לרבות התגאות ברומן שלה עמו וכתיבת מכתבי אהבה ומילות חיבה. היא אינה בהכרח משקרת, מעלילה, מפוקפקת או שלילית. כך גם לגבי המתלוננות האחרות.
 
אבל גם בהנתן כל האמור, תלונתה של א’ מבית הנשיא אינה בהכרח יכולה לבסס אישום פלילי, הליך פלילי והרשעה פלילית. כי עבור אלה נדרשת הסתברות של “מעל לכל ספק סביר”, כלומר כ- 95% ודאות. ולא ברור שאכן ניתן להכריע על פי תלונתה של א’ ממשכן הנשיא ב – 95% ודאות כי משה קצב ביצע בה אונס. במילים פשוטות: גם אם השכל הישר, התובנה הפסיכולוגית והשקפת העולם הנאורה, המתחשבת בתגובות טראומטיות, כולם מובילים לאמונה כי אכן היה כאן ניצול לרעה של סמכות שהוליד מגע מיני ללא הסכמה חופשית ולכן אונס, עדיין לא ברור שהודאות היא כזו (95%) שניתן להשתית עליה הרשעה פלילית. ואם לא ניתן להשתית הרשעה פלילית – אז אין הצדקה להוציא כספי ציבור ולהעביר את הנאשם ואת המתלוננת את יסורי הגיהנום של הליך פלילי פומבי, ממושך וכואב ללא שאת. יתכן, על פי טענת הפרקליטות, כי דבר זה נכון גם לגבי האישום באינוס של א’