שירות ציבורי גדול וחשוב עשתה הערב תכנית הטלוויזיה “מבט שני” של הערוץ הראשון, הציבורי, כשהציגה לצופיה מגוון גדול של סיפורי הטרדה מינית. ברצינות ומחוייבות שקשה לזכור כדוגמתם הביאה התכנית ראיונות עומק עם נשים שנפגעו מהטרדה מינית על ידי ממונים במקומות עבודה. בשונה מתכניות רבות אחרות, התכנית לא היתה נגועה במציצנות פורנוגרפית צהובה: לא הפרטים המיניים “העסיסיים” הוצגו במרכז הבמה. זאת ועוד, בשונה מכמעט כל תכנית אחרת, מפיקי “מבט שני” לא נפלו למלכודת ולא עשו נסיון מאולץ והרסני להציג תמונה “מאוזנת”: להעמיד למול המתלוננות פרקליטים חריפים או חלקלקים, אלימים או מתייפיפים, המייצגים “גם את הצד השני” (המטרידים הבכירים הסדרתיים), “מאזנים” את התמונה (על ידי השתקת המתלוננות והשבת מאזן האימה הכוחני על כנו), טוענים שקנוניה נרקחה נגד לקוחותיהם (ושהמתלוננות שקרניות), ודואגים שקהל הצופים לא יבין, לא יאמין ולא יפיק לקחים. לשם שינוי, תכנית טלוויזיה ישראלית הביאה, בזמן שיא צפיה, את סיפוריהן של מתלוננות על הטרדה מינית, ועשתה זאת מתוך קשב, אמפתיה, אמון והזדהות.
 
קשה להפריז בחשיבותם של סיפורים. כשאנו שומעים סיפורים – אנו לומדים להבין את את המציאות לאור הפרמטרים המבניים החדשים שרכשנו; אנו מאמצים תבניות ומסוגלים לזהות אותן בחיים שסביבנו; אנו מפנימים דפוסי עלילה ופעולה של דמויות ויודעים לראות, להבין, להגיב ולפעול במציאות החברתית. לפני שהתחלנו לשמוע סיפורים על נשים מוכות, לא ידענו לחבר בין “נפילות” בלתי פוסקות של נשים מסויימות, בין מצבי רוח משתנים שלהן, בין סימני חרדה ודכאון שהן מגלות ורגישותן לאלימות. לא הבנו שכל הרמזים הללו מתחברים לספר לנו סיפור על בן זוג מתעלל רגשית ו/או פיזית, אשר מכה (נפשית ו/או גופנית) – ואז “חוזר בתשובה”, ומחזר ומפזר הבטחות ומתנות ומנעמים. בן זוג המתפרץ באופן קבוע – אך לא צפוי, ומחזיק את האישה “שלו” במצב קבוע של חרדה מפני התפוצצות אלימה. במצב של נסיון מתמיד ונואש לפייס, לרצות, למנוע, להשקיט. לפני שהתחלנו לשמוע סיפורים של גילויי עריות והתעללות מינית בילדים לא ידענו לזהות שילדים כבויים, כנועים, חרדים ולא שמחים מסתירים לפעמים סיפורים של דיכוי אכזרי על ידי המבוגרים שהם אוהבים ושבהם הם תלויים, מבוגרים שמעלו באמונם ושברו את רוחם כשאילצו אותם לשתף פעולה, “להסכים”, “לרצות” ולהתכחש לרגשותיהם האמיתיים.
 
כך גם בהטרדה מינית. עלינו לשמוע עוד ועוד ועוד סיפורים של נשים שהוטרדו כדי להבין את הגיונם של “הז’נרים” השונים של סיפור-על זה. אחד הז’אנרים הוא של הטרדה במקום עבודה על ידי בכיר ממונה. עלינו לשמוע סיפורים רבים במשך תקופה ארוכה כדי להבין ולהפנים שהמטריד הוא, פעמים רבות, איש חסדה של המוטרדת, ש”האמין בה”, קידם אותה, הבטיח, ודאג שקידומה והצלחתה יהיו תלויים בו. שהיא מעריכה אותו, מכבדת אותו, מחבבת אותו, אסירת תודה לו, חסה על רגשותיו, וגם מפחדת ממנו ולפגוע בו. שכשהוא רומז רמיזות ומעיר הערות ושולח מבטים היא מעדיפה להעמיד פנים שזה לא קורה – כדי לא לשבור את האשליה של הרמוניה מפרגנת ושיתוף פעולה מקצועי מבטיח. כשזה עובר לנגיעות – היא קופאת בשיתוק, לא יודעת מה לחשוב, איך לצאת מזה, איך לעשות שזה לא באמת מתרחש. אחר כך היא כלואה בסוד שיצרה בעצמה, ולבסוף, כשהוא רוצה להפטר ממנה – נהייה מאוחר מדי, כי “למה לא התלוננת קודם? למה חיכית לפיטורין? איך אפשר לדעת שהתלונה היא לא נקמנות על שאיבדת את מקום העבודה?”. רק אחרי שנשמע שוב ושוב ושוב נתרגל לדפוס הזה, והוא יראה לנו פשוט, ברור, הגיוני. כמו שהנסיך מציל את הנסיכה בנשיקה והם חיים באושר ואושר… ואז נוכל להאמין למתלוננות, כשהן מספרות סיפור שבלי להכיר את הדפוס נשמע לרבים “הזוי”. ונוכל אפילו לזהות כשזה מתחיל לקרות לנו, או לחברה לידנו, ולחשוב דקה אחת קודם איך להפסיק את זה לפני שמאוחר מדי ומה לעשות כדי שהסיפור הזה לא יגמר כמו רבים מקודמיו.
 
אז הרבה טוב עשתה תכנית “מבט שני”. אבל, למרבה הצער, גם אליה זו – קוץ בה. שכן בלהיטותם הרבה להציג את הזוועה והכאב – התעלמו מפיקי התכנית מכך שישנם תיקים רבים של הטרדה מינית שמסתיימים “בטוב”. (ככל שסיפור כזה יכול באמת בטוב, ובידיעה המציאותית שסיפור של תקיפה ואלימות ודיכוי ואפליה גובה מחיר אפילו אם הסוף הוא הכי טוב שאפשר לקוות לו). והאפשרות שיהיה סוף טוב הוא החידוש הגדול שאסור להתעלם ממנו אפילו ברגעי התסכול על אזלת היד, האטימות, השחיתות והרוע. בהרבה  מקרים בשנים האחרונות נשים – בעזרת חברות וחברים, בני משפחה, מעסיקים, קולגות, עורכי ועורכות דין, מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית – משיגות פיצוי, מפסיקות את ההטרדה, ומשיבות לעצמן את תחושת השליטה והכבוד הסגולי העצמי. וזה הישג אדיר. המספרים אינם ידועים. איש אינו יכול להגיד כמה מן המקרים מסתיימים בטוב וכמה ברע. מרביתם הגדולה של המקרים הללו לא מדווחים ומסתיימים בפשרות ובהסכמי שתיקה הדדית. אבל הנקודה היא זו: סיפורי זוועה על ניצול והתעללות מיניים היו מאז ומעולם. תמיד היו נשים שקפאו, תלונתן לא נשמעה, הן נחשדו כשקרניות, ואיבדו את עולמן. בשנים האחרונות בישראל, אף שישנם עדיין סיפורים רבים כאלה, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו של כאב ועצב – ישנם גם סיפורים אחרים. ישנם סיפורים של נשים שהצליחו להשתמש בחוק למניעת הטרדה מינית וחילצו את עצמן ממצבים קשים. יש נשים שפנו למשטרה, ורשוי
ות אכיפת החוק נרתמו למאבקן וזכו בו. יש מקרים של נשים שפנו למקומות עבודה וזכו בגיבוי, תמיכה, הליכים הוגנים ופיצוי על העוול שנגרם להן. ויש נשים שמצאו עורכות או עורכי דין שייצגו אותן בתביעות נזיקין והצליחו בהן. והנצחון השיב להן את הבטחון העצמי שאיבדו במהלך ההטרדה. הסופים הטובים הללו הם החידוש, הם הנס, והם התקווה. הצגתם הבלעדית של הסופים הרעים אולי מחדדת את גודל הבעיה, אבל מרפה את ידיהן של מתלוננות פוטנציאליות (ואף מחזקת את ידיהם של מטרידים). הצגה מלאה ומדוייקת יותר היתה מציירת תמונה מציאותית יותר: שיש נשים שנכוות במגען עם מערכת החוק ויוצאות ניזוקות ומופסדות, ויש כאלה שמצליחות להפעיל את המערכת כפי שהיא נועדה לפעול – בהגינות לטובתן, ויוצאות נשכרות. ולכן יש תקווה ויש הצדקה – למי שמרגישה רצון וצורך – להעז ולדבר ולהתלונן ולהלחם – ולנצח.   

מומלץ מאוד לצפות ב”מבט שני” שהוקדש לתופעת ההטרדה הסדרתית של בכירים במקומות העבודה. יש לקוות שהתכנית תושדר שוב ושוב, ושתוקרן במקומות עבודה. אבל יש גם לזכור שזהו רק צד אחד של המטבע, ויש מקום לתקווה.