בסרבו להודות במעשה המגונה ובהטרדה המינית שנכללו בהסדר הטיעון, קצב דורש מן הפרקליטות להעז להעמידו לדין בעזרת עדות שהפרקליטות עצמה, כשניסתה להגן על הסדר הטיעון, הודתה בחולשותיהן, או- לרדת מן העץ ולוותר על התביעה. האם תעז הפרקליטות להתייצב בבית המשפט עם העדות שהיא עצמה פקפקה בהן, או שמא תיסוג ותוותר? לרגע נדמה היה שהמהלך הדרמטי שנשלף משרוולם של קצב ומייצגיו טרף את הקלפים. דומה היה שהצעד הנועז, המתגרה בפרקליטות, עלול להטיל עליה מורא ולשתקה; עלול להוביל לדעיכתה של הפרשיה כולה בקול ענות חלושה. יתירה מכך: נדמה היה שפרקליטיו של קצב הוכיחו עליונות אסטרטגית מוחלטת והביסו כבר את הפרקליטות. הם הביאו את הפרקליטות להלחם בחירוף נפש על עסקת הטיעון, לצאת בהצהרות המחלישות את התיק הפלילי ואת העדות – ואז משכו את השטיח מתחת לרגלי יריביהם, והשאירו את הפרליטות בלי ההסכם, עם כל הביקורת שספגה, ועם המציאות הקשה של יציאה לקרב עם תחמושת בעייתית.
 
אך החשש היה רגעי בלבד. מחשבה מפוכחת מבהירה שהפרקליטות תתעשת, תשנס מתניה, ותסתער על התיק במשנה מרץ. למה? ראשית, כי למרות שהפרקליטות אכן פקפקה בראיות שיש לה נגד קצב, שופטי בג”צ חיזקו את ידיה ואותתו כי התיק אינו נראה חלש כפי שאפשר היה לחשוב. למעשה, מפסק הדין אפשר לחוש שרוב חברי ההרכב התרשמו שהסכם הטיעון חלש וחיוור בהשוואה למה שניתן היה לדרוש נוכח הראיות. נשיאת בית המשפט העליון אף סברה שניתן בהחלט להעיד גם את א’ ממשרד התיירות ולהאשים את קצב באינוסה. א’ זו אמנם לא זוכרת את כל פרטי הפרטים, היא אמנם ניסתה להסתיר את האמת במשך שנים, אך דבריה מדיפים אמת, ותואמים את דפוס ההתנהגות הפוגעני והנצלני שקצב הפגין במקרים נוספים. כך, מסתבר, חשבו גם אנשים מרכזיים בפרקליטות עצמה, אך לא הצליחו לשכנע, שכן הפרקליטות כבר השלימה עם הצורך להסתפק בהסדר טיעון ולא עמדה על המיקח. (שאר שופטי בג”צ לא בהכרח חשבו אחרת – אך הם העדיפו לכבד את חופש ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה ולא לבחון לגופה את שאלת הכללתה של א’ ממשרד התיירות בהסדר הטיעון). עמדת בג”צ היא זריקת עידוד רצינית לרוח הקרב של הפרקליטות, וכמובן איתות לשופטי בית המשפט שידונו בתיק לא להתרשם יתר על המידה לא מדברי עורכי דינו של הנשיא לשעבר – ולא מפקפוקי הפרקליטות עצמה. ושנית, מהלכם של קצב ומייצגיו הוא כה קיצוני, הפכפך ונצלני, שהוא בהכרח יפיח רוח חיים במפרשי הפרקליטות. זו, מן הסתם, תהפוך כל אבן, תציג כל טיעון ותלחם כלביאה. מה שלא בהכרח היתה עושה באותה מידה של שכנוע והצלחה אילו אולצה לחזור בה מהסדר הטיעון בלחץ עותרי בג”צ. גם פרקליטים הם רק אנשים: כשמכריחים אותם, בניגוד לדעתם המקצועית – הם לא יכולים לשמוח לשתף פעולה; אבל וכשיורקים עליהם – הם לא אוהבים להעמיד פנים שזה גשם…
 
אני ממשיכה להאמין שטוב היה אילו עניין קצב היה מסתיים בהסדר טיעון, קביעת קלון, שלילת זכויותיו והעלמותו של האיש סוף סוף מן הזירה הציבורית. פרשיית קצב העסיקה את המדינה זמן רב מדי והפכה כבר מזמן לקרקס תקשורתי שאינו מכבד איש, ובודאי לא את הנושא החמור של פגיעות מיניות. אבל דומני שהימורם ההרפתקני של קצב ומייצגיו, גם אם יאריך את הסבל של כולנו – ובודאי של קרבנות אלימותו, יוביל בסופו של דבר לכתב אישום משופר, שיכלול אולי גם את א’ ממשרד התיירות, וללהט קרב של הפרקליטות שישיב לה את אמון הציבור שהתאכזב מהסדר הטיעון החלש. זחיחותו היהירה של האיש המאמין שיד החוק לא יכולה להגיע אליו תייצר את הדחף הנחוץ כדי לנהל מערכה חשובה. וכשישככו הדי הקרב המשפטי יגיע הזמן לדון בשיח הציבורי והתקשורתי סביב אירוע זה ודומיו. בהתלהמות האובססיבית, ה”צהובה”, המציצנית, הבלתי עניינית, המרדדת את השיח לגובה אפס. יגיע הזמן לנסות לעצב שיח ציבורי ענייני, אינטיליגנטי, מכובד ומכבד הרבה יותר.