במהלך חג הפסח הזדעזעה החברה הישראלית למראה סרטון הוידאו שצלמו הצעירים הישראלים המואשמים באינוס שתי הנערות התיירות בקיבוץ עין גדי. הצעירים נשמעים מדברים על הנערה שבחברתם כעל חפץ לשעשועם הקבוצתי, הברוטלי והמיני. הם מטלטלים אותה בפראות ברכב, מכנים אותה “מטומטמת”, ונהנים במופגן לבזות ולהשפיל אותה בעודה שיכורה, נתונה לחלוטין לחסדיהם, ואפילו לא מבינה במדויק את שהם מטיחים בה. הסרטון מתעד התעלמות מוחלטת, מופגנת ובוטה מכאבה של הנערה, מחרדתה, ממכלול רגשותיה, מרצונותיה, מזכויותיה ומאנושיותה. דומה שהצעירים אינם מעלים על דעתם שהם מדברים על ואל סובייקט אנושי; אל ועל אישה הזכאית לאוטונומיה, הגדרה עצמית והכרה בכבוד האדם שלה. הדה-הומניזציה שהם מבצעים בנערה נראית להם מובנת מאליה.

חג הפסח, כידוע, הוא חג החירות. החירות היא אחד משני הערכים שהחברה הישראלית חרתה בלב מגילת זכויות האדם שלה: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הערך האחר, כבוד האדם, נגזר ישירות מן המועד שבא בלוח השנה שלנו מיד אחרי הפסח: יום הזכרון לשואה. המשטר הנאצי פגע בשיטתיות בכל אחד מן הערכים ההומנטיסטיים, הליברליים: בזכות האדם לחירות, לשוויון, לביטוי, לפרטיות, להגדרה עצמית, להשכלה, לעיסוק, למשפחה, לבריאות, וכמובן – לחיים. אך מעל לכל, או ביסוד הכל, המשטר הנאצי קרא תיגר על הערך היסודי מכולם: כבודו הסגולי של האדם באשר הוא אדם. המשטר הנאצי קרא תיגר על הקביעה הערכית הבסיסית שכל אדם, באשר הוא אדם, הוא בעל ערך מלא ומוחלט. כבודו האנושי הסגולי של כל אדם הוא הבסיס האידאולוגי לכל זכויות האדם, ולמערכת הערכים המקדשת את החיים, החירות, השוויון בין כל בני האדם, שכולם בעלי אותו כבוד סגולי. על כך קראו הנאצים תיגר. וכש”ביטלו” את ערכו של האדם, כלומר את כבודו האנושי הסגולי, נפרצה הדרך לפגוע בכל זכויותיו הבסיסיות, לרבות השוויון, החירות והחיים.

בגלל הניסיון ההיסטורי הנורא ההוא, קבעה מועצת האומות המאוחדות, בעשרה בדצמבר 1948, את כבוד האדם הסגולי (dignity) בלב ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם. ההכרזה פותחת בקביעה המוחלטת ש”כל בני האדם נולדו שווים בכבודם האנושי הסגולי, ומכאן נגזרות כל זכויות האדם הבסיסיות”. בשנת 1992 בחרה מדינת ישראל לאמץ מורשת ערכית זאת. בגלל הנסיון ההסטורי הנורא ההוא, ערך הליבה של החברה הישראלית נבחר להיות כבודו הסגולי של האדם. וזה הבסיס הערכי והמשפטי לכל זכויות האדם בישראל. כדי למנוע דה-הומניזציה. כדי להבטיח את קדושת החיים, החירות, השוויון, ושאר זכויות האדם הבסיסיות הנגזרות מערך האדם.

אונס, כמו פגיעות מיניות נוספות, הוא, בראש ובראשונה, פגיעה בכבודו הסגולי של האדם. לא רק של הקרבן – אלא של האדם; של כולנו. אונס מבטא דה- הומניזציה. הוא מבטא שהאנס התייחס אל אדם אחר כאל חפץ, ולא כאל אדם בעל ערך סגולי מוחלט. בכך, הוא קרא תגר על הערך הבסיסי שכל אדם הוא בעל ערך מוחלט, פשוט משום אנושיותו. התעלמות מוחלטת, בוטה, מופגנת, מרגשותיו של אדם, מרצונותיו, מזכויותיו הבסיסיות ביותר, ושימוש אינסטרומנטלי בו כבחתיכת בשר להנאת המשתמש – זוהי קריאת תיגר על כבוד האדם הסגולי באשר הוא. דה-הומניזציה. (“הצעת החוק למניעת כפיה מינית” פותחת בקביעה זו, כדי להבהיר את מטרת החוק וסיבת האיסורים על כל סוגי הכפיה המינית).  

ההכרה בכבוד האדם, כבכל ערך, אינה מולדת. היא תולדה של חינוך. חינוך יסודי, שיטתי, אמיתי. לא רק באמצעות מערכת המשפט, לאחר מעשה. היא דורשת מחוייבות חברתית עמוקה ודוגמאות אישיות של כולנו כל הזמן. חקיקה היא צעד ראשון, אך לא יותר. כי אינוס הוא אמנם לא תאי גזים, אבל דה-הומניזציה היא דה-הומניזציה היא דה-הומניזציה. וזוועה היא זוועה. ואין זמן טוב לחשוב על כל אלה מאשר עכשיו, ערב יום השואה. ובעצם – תמיד. בכל רגע.